מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל חיים דן, ואני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, הרב אלכסנדר זושא דן. יחד אנו מתעדים את סיפור חייו של סבי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. וכך סיפור לי סבי:

"שמי הרב אלכסנדר זושא דן. נולדתי בשנת תשי"ט (1959) בעיר דונייצק שבאוקראינה, להוריי משה יצחק וסופיה ז"ל, שניהם ניצולי שואה. אבי, משה יצחק, עבר חיים קשים מאוד. לפני מלחמת העולם השנייה, הוא היה נשוי ואב לילדים, אך כשהמשפחה ברחה מרוסיה, נחת פגז בתחנת הרכבת והרג את אשתו וילדיו. לאחר המלחמה, הוא התחתן שוב עם אמי, סופיה, שגם היא הייתה ניצולת שואה ואיבדה את הוריה בתופת. אני נולדתי כשאבי היה בן 54.

בילדותי, גדלתי בבית ללא זיכרונות של דת יהודית או אלוקים. למדתי בבית ספר רוסי, שם לא דיברו על יהדות, ולא ידעתי דבר על עברי היהודי. סבלתי לעיתים מאנטישמיות, כשהילדים בבית הספר איימו להרביץ לי ולזרוק אותי לפלשתין.

כשהגעתי לגיל 13, לא ידעתי מה זה בר מצווה וגם לא ידעתי לקרוא עברית. היה לנו חבר משפחה, יהודי חביב ומהנדס במקצועו, שהתחיל ללמוד עם אבא שלי עברית. ביקשתי להצטרף ללימוד, וכך התחלתי לקרוא תהילים. המילים הראשונות שלמדתי היו "מי כמוך באלים ה'". אותו מהנדס גילה לנו שהוא מאמין בבורא עולם, ושכל מה שידעתי על מדע משלים את האמונה באלוקים. ככל שחלף הזמן, הרגשתי צורך לחפש את הזהות היהודית שלי.

בשנת תשל"ט (1979) עלינו לארץ ישראל, והמשכתי ללמוד עברית באולפן לעולים חדשים. הפעם הראשונה שבה הנחתי תפילין הייתה בכותל המערבי, לאחר שעברתי ברית מילה בגיל 20. זה היה רגע מרגש במיוחד עבורי, והרגשתי שהמעשה הזה מבטל את זכותם של הישמעאלים על הארץ הקדושה הזו.

בהמשך, למדתי לתואר ראשון בהנדסה באוניברסיטת באר שבע, שם הייתה התארגנות של רוסים שלמדו בישיבה בתוך המוסד האקדמי. הלימוד התורני פתח לי את המוחין ונמשכתי מאוד ללימודי החסידות. עם הזמן, עזבתי את הלימודים באוניברסיטה ועברתי ללמוד בישיבה בכפר חב"ד, בעקבות עצתו של הרב מענדל פוטרפס ז"ל שאמר לי: "לך לפי הלב".

נישאתי במזל טוב לאשתי בתיה ממשפחת רסקין, בברכת הרבי מליובאוויטש. כשאשתי נפקדה והרופאים בישרו לנו על שלישייה, שמחנו אך גם חששנו מהסיכון שבהיריון. כתבנו לרבי וביקשנו ברכה, אך לא קיבלנו תשובה עד יום הלידה. כשהגיע רגע הלידה, נולדו לנו שני בנים ובת בריאים ושלמים. רק ביום הלידה קיבלנו תשובה מהרבי: "ילדים חיים ובריאים, בנקל". הייתה לנו שמחה עצומה, והרגשנו את ברכתו של הרבי בברור.

אחת הלידות הנוספות שלנו הייתה במהלך מלחמת המפרץ. בבית היו חמישה ילדים, ואשתי שהתה בבית החולים 'קפלן'. לפתע באמצע הלילה נשמעה אזעקת 'נחש צפע'. ידעתי שהרבי הבטיח שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר, וכשהגיע הבוקר, קיבלתי שיחה מבית החולים שבה הודיעו לנו על לידת בן נוסף.

כיום, במסגרת תפקידי כמברר יהדות בכיר בהנהלת בתי הדין הרבניים, אני חוקר יהדות של עולים המבקשים להתגייר. לעיתים אני נתקל בבעיות של זיופי מסמכים, ומגלה שאנשים מנסים להציג עצמם כיהודים למרות שהם אינם. עם זאת, לא פעם אני מגלה, אחרי חקירת עומק, שסבים וסבתות של אותם אנשים היו יהודים שלא הניחו תפילין. זכיתי להניח תפילין עבור רבים מהם.

באחת החקירות האישיות שלי, גיליתי ששמו העברי של סבי מצד אמי היה זיסיה בן אהרון, והבנתי שזיסיה הוא בעצם זושא, שם שאני נושא כיום. כך הצלחתי לסגור מעגל אישי משמעותי בחיי. לאחר מכן, כתבתי לרבי באגרות קודש והתשובה הייתה: "אם יכתוב לי שמו העברי, אזכיר על הציון". זה היה רגע מרגש עבורי, וקיבלתי אישור נוסף לכך במהלך קריאת התורה, כשעלו אותי לתורה במקום כוהן. באותו יום, אחד הפסוקים התחיל באות ז' והסתיים באות א', וזה היה עבורי סימן משמיים על תוספת השם החדש שלי."

הזוית האישית

דניאל חיים דן: נהניתי לשמוע את סיפורו של סבא שלי, ואני שמח שזכיתי לתעד את המורשת המשפחתית שלנו ולהכיר את סבא יותר לעומק.