מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת תוכנית "ספר המתכונים של סבתא", מטעם מרכז צעירים יוקנעם עילית ומספר את סיפור חייה של דנה זנדני. 

שמי דנה ונולדתי בניו יורק. באמריקה היה מנהג להגיע לארץ לביקור, ונערים שהכרתי עשו זאת. זה מאוד סקרן אותי.

ההחלטה לעלות לישראל

ב-1973 פניתי לארגון "עליה דסק" בבקשה לעלות ארצה. ביום שפניתי לארגון, הגיעו מהעיתונות לראיין את הארגון. המראיינים ראו אותי שם, וביקשו לראיין אותי. כמובן שלא הייתי מאורגנת כראוי להופעה בטלוויזיה, אבל הסכמתי לכך. אותו יום הפך ליום מרגש עבורי, כמו שייחלתי כך קרה, נתנו לי תאריך לעלות לארץ ישראל. כאשר הודעתי להוריי על כוונתי לבצע עלייה, היה להם קשה לקבל זאת והם לא הבינו למה אני לא מתייעצת איתם טרם ההחלטה, אבל הסברתי להם שזה מה שאני רוצה, להמשיך את חיי בארץ ישראל – ארץ הקודש. לצערי בזמן בו רציתי לעלות ארצה התרחשה בארץ מלחמת יום הכיפורים. בעקבות כך, טיסתי נדחתה. לאחר מספר שבועות כשהמצב בארץ נרגע והתאפשר עליתי על הטיסה ועליתי לארץ ישראל.

ההגעה לקיבוץ

המקום הראשון בו ביקרתי לאחר עלייתי ארצה הוא קיבוץ מסילות הנמצא בעמק המעיינות. בהגעתי לקיבוץ התחלתי ללמוד באולפן. הלימודים באולפן היו מחולקים: בחצי היום הראשון עסקנו בלימוד השפה העברית ובחצי היום השני עבדנו, בכל שבוע סדר היום היה משתנה, היו שבועות כמו שתיארתי והיו שבועות בהם זה היה הפוך. עבדתי אז בשדות וכיאה לבת קיבוץ הייתי מזוהה עם קוד הלבוש – לבשתי ג'ינסים קרועים, הייתי יחפה, היפית כזאת… ומאוד נהניתי. הוקסמתי מהקיבוץ, כילדה שגדלה בניו יורק, ממש הלהיבו אותי חיי הקיבוץ, זה היה כמו גן עדן עבורי. כאשר נגמרו הלימודים באולפן ביקשתי להמשיך לחיות בקיבוץ, לכן שלחו אותי לקיבוץ נערן. באותם הזמנים נערן היה קיבוץ חדש, כולם נערים כמוני, עבדנו שם יחד. יום אחד נפתחה מתקפת טרוריסטים בקיבוץ לידנו, לכן לא יצאנו מהקיבוץ ושהינו למעלה על ההר. הוריי שמעו על המתקפה בחדשות והם, איך לא, נכנסו להיסטריה. הם נבהלו וחששו לשלומי, אבל ברוך ה' לא נפגעתי. שנתיים וחצי הייתי בקיבוץ נערן במהלכן הכרתי שם המון חברות.

החיים בעיר

חזרתי לאמריקה לבשר להוריי שאני עושה עליה לארץ ושזה לא משהו זמני. כל כך היה לי טוב וכיף בארץ שרציתי להישאר בה ולחיות בה את שארית חיי. כשחזרתי מהביקור באמריקה, הגעתי לקיבוץ נען ליד רחובות. לאחר תקופה בקיבוץ הבנתי כי אני רוצה לחוות עוד חוויות ובחרתי לעבור לעיר. הגעתי לעיר רחובות לשכונת "חבצלת" הנמצאת בסמוך לבית חולים קפלן, זו הייתה שכונה יפה מאוד. התחלתי לעבוד בתל אביב. הייתה לי חברה מאוד טובה שהכרתי בקיבוץ נען, הייתי הולכת לבקר אותה ודרכה ודרך בן זוגה הכרתי את בעלי (שהיה בן הדוד של הבן זוג של חברה שלי). הכרנו שם כשהתארחתי בחג הפסח, בעלי הגיע לברך חג שמח למשפחתו, ראה אותי מהחלון של הבית ואמר "איתה אני אתחתן".

חיים משפחתיים ומעבר ליקנעם

כבר באותו ערב הוא בא לבקר אותי בחבצלת, מרגע שהכרנו החלטנו להתחתן, ונולדו לנו חמישה ילדים. לאחר מכן עברנו למזכרת בתיה, הקמנו בית, גידלנו שם את חמשת ילדינו, שם למדתי מהשכנות להכין את כל המאכלים שאני מכירה היום. בעלי ממוצא תימני אז למדתי ממנו בישול תימני, מהשכנים למדתי בישול מרוקאי, תוניסאי, אתיופי, כך ידעתי להכין מאכלים מכל העדות. עם הזמן הילדים גדלו והבנות באו לגור ביקנעם, לא רצינו להתרחק מהן לכן עברנו גם אנחנו לגור ביקנעם. כיום הבת הגדולה והבן הקטן שלי גרים בארה"ב. עם השנים התחזקנו ביהדות, היום אנחנו משתייכים לחסידות חב"ד בשמחה ובאושר. קיבלנו החלטה במהלך השנים לאמץ שתי בנות עם תסמונת דאון, התחלנו כמשפחה אומנת ועם הזמן המשכנו לאימוץ. איך הכל התחיל? בארצות הברית התחלתי ללמוד חינוך מיוחד, כל כך רציתי לגדל ילד שהוריו לא רוצים לגדלו. בהמשך הבת שלי למדה חינוך מיוחד באוניברסיטה ועשתה שירות לאומי בגדרה. שם הכירה ילדה עם תסמונת דאון שלא היה לה אף אחד, היא ננטשה בלידה (משהו שהיה נהוג לעשות אז). היא ביקשה להביא אותה לארוחת שבת והסכמתי. זה היה יום שישי, הייתי במטבח והכנתי עוגה, אני שומעת נקישות על הדלת, אלו היו בתי והילדה שהביאה איתה. הכלבה שהיתה לנו בבית נבחה, לכן הילדה רצה אלי מכיוון שפחדה, היא קראה לי "אמא". מאז אני אמא… לאחריה החלטתי לאמץ עוד והגיעה אלינו עוד בת אחת עם תסמונת דאון, כיום אני מאמצת את שתיהן. שתי הבנות עם תסמונת דאון, בילדותן גרו פה וכשגדלו העברנו אותן לדיור בקיבוץ דליה והן באות כל שבועיים לשבת. זו אחת החוויות הנהדרות של חיי – לאמץ ילדי תסמונת דאון.

הזוית האישית

הודיה: שמחנו מאוד להכיר אחת את השניה, אנחנו שכנות ואף פעם לא יצא לנו להתחבר ולדבר והתוכנית הזו נתנה לנו את האפשרות לגלות את הטוב של הזולת. דנה מברכת אותי שאזכה לדעת לומר תודה על כל דבר ולדעת לאהוב כל יהודי – אהבת חינם. אני מברכת את דנה בבריאות, שמחה, אהבה ונחת מכל יוצאי חלציה בעזרת השם.

הסיפור נכתב במסגרת תוכנית "ספר המתכונים של סבתא", מטעם מרכז צעירים יוקנעם עילית ומספר את סיפור חייה של דנה זנדני.