מאגר סיפורי מורשת

שמי עילי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייו של סבי, יצחק בן נון, ומנציח את סיפורו במאגר המורשת של התכנית.

זיכרון ילדות בטרם העלייה לארץ

סבי גר בעיירה ימבול בדרום מזרח בולגריה בשכונה היהודית. סבתא רבתא שלי הייתה מושיבה את סבי על אדן חלון צרפתי, משם היה צופה לעבר בית ספר שהיה מול החלון והתבונן בילדים ששיחקו בחצר בית הספר, וכן במרחק מה משם היה נהר בשם טונג'ה שלשפתו שיחקו ילדים מתחת לעץ גדול. ואכן, כשסבי עשה טיול שורשים בשנת 2018, ביקר בעיירה שהפכה לעיר וחיפש לראות את מה שזכר מילדותו, ואכן בעזרת תושב מקומי בעל חנות פרחים, שסבי תיאר לו את המיקום שהוא מחפש, באדיבותו הרבה סגר את עסקו וליווה את סבי עד למקום אותו תיאר בפניו.

השכונה עדיין נקראת 'השכונה היהודית'. בית הכנסת שהיה מאחורי ביתו של סבי הפך למוזיאון. ביתו של סבי נהרס ובמקומו היה שטח ריק, אבל הוא ראה את בית הספר ששופץ והורחב, וכששאל סבי את המקומי מדוע אינו רואה את שפת הנהר שהוא זוכר מילדות, הסביר המקומי שמכיוון שהיו אירועים של הצפות באזור בו הנהר עלה על גדותיו, הגביהו את גדת הנהר כדי שלא יהיו הצפות בעתיד. כל הביקור מבחינת סבי היה מרגש בצורה בלתי רגילה ועורר בו תחושות נוסטלגיות עזות.

סבא רבא וסבתא רבתא עברו בתחילת שנות ה-40 לסופיה כי סבא רבא למד ארכיטקטורה וסבתא רבתא הצטרפה אליו. במהלך שהייתם בסופיה באותה תקופה, נשלחו היהודים למחנות עבודה וגם סבא רבא נשלח לשם. לאחר מספר חודשים שוחרר וסיים את לימודיו בשנת 1945. במהלך תקופה זו, כדי לממן את לימודיו ולהתפרנס, עסק בתיקון השמשות שהתנפצו בקתדרלת אלכסנדר נבסקי. עם חזרתם לימבול בשנת 1947, נולד סבי. סבא רבא, שעבד כשכיר במשרד אלחנני, תכנן את אוהל יזכור וקיר הבזלת במבנה יד ושם. לסבי זכור שהם נסעו בהיותו ילד לאזור טבריה והצפון כדי לבחור את סלעי הבזלת. סבא רבא שלי נפטר בגיל מאוד צעיר, בגיל 47, מסרטן נדיר באותה תקופה בקרום הלב, וכך נשאר סבי יתום מאב בגיל צעיר מאוד, כשהיה לקראת סיום השירות הצבאי שלו.

סבא רבא נחרט בזכרון של סבי כאדם מוכשר בצורה בלתי רגילה, אמן בנפשו וברוחו, צייר ונגן מחונן ומחנך ממעלה ראשונה, לכן מותו המוקדם היה החמצה בלתי רגילה עבור סבי, בדיוק בשלב בו נזקק להכוונה ולתמיכה לתחילת החיים הבוגרים.

העלייה לארץ ישראל

סבי, יצחק בן-נון, הוא הבכור לעוד שני אחים. בתמונה רואים את סבא בן 3 והוריו, אידה ויהודה בן-נון, התמונה התנוססה על גבי מסמכי ההגירה מבולגריה והעלייה לארץ.

סבא בגיל 3 עם הוריו

תעודת ההגירה מבולגריה

ב-29 באוגוסט 1950 סבי והוריו יצאו מבולגריה. ההחלטה לעלות לישראל הייתה מתוך ציונות, הוריו היו פעילים ב"מכבי צעיר" בבולגריה, אביו היה ממנהיגי התנועה ולכן היה ברור נושא העלייה לארץ ישראל. לאחר מסע מפרך הגיעו לבוקרשט שברומניה ב-12 בנובמבר 1950 וקיבלו ויזת כניסה ממשרד העלייה של מדינת ישראל ב-12 בנובמבר 1950. הם התגוררו במחנה עולים בבוקרשט.

תעודת הפספורט של הורי סבא

הם הגיעו לאחר מסע באוניית העולים "נ. ופצרוב", שלא הייתה נוחה ביותר, כי הייתה בנויה מדרגשים בקומות ועליהם שכבו הנוסעים. לדברי אמו של סבי, זה היה מסע קשה ומפרך והיא סבלה ממחלת ים. ב-11 בדצמבר 1950 הם הגיעו לחיפה לתחנת בדיקת העולים בשער העלייה.

ויזת כניסה של משרד העלייה

תעודת עולה

ב-20 בדצמבר 1950 הם עברו לגור במחנה העולים ברמלה. הם קיבלו את תעודת העולה אך ורק ב-31 בדצמבר 1950. לאחר שעברו בדיקות רפואיות וחיסונים, כפי שהיה נהוג באותה תקופה, במהלך זמן זה שיכנו אותם במחנה עולים (מעברה) בפרדס חנה.

תעודות העולה של סבא רבא וסבתא רבתא

ב-14 בפברואר 1951 עברה המשפחה לבית ערבי נטוש במוסררה בירושלים עם עוד חמש משפחות ממקומות שונים באירופה. לחמש המשפחות היה מטבח משותף ושירותים משותפים. הבית היה מול שטח ההפקר שגבל עם ירדן באותה תקופה, היו יריות בינם לבין הירדנים וכדורי הירי חדרו לביתם. הסיבה שהם עברו למוסררה הייתה שאחיו הגדול של סבא רבא שלי, בקו, ואימא של סבא רבא, ליוסי, התגוררו שם. סבא רבא שלי, יהודה (דייקו), סיים לימודי אדריכלות בבולגריה. כדי להתפרנס עסק יחד עם אחיו בקו בירושלים בבניית מסכות מגבס ונייר. כמו כן, הם ניגנו בתזמורת ירושלמית, אחיו של סבא רבא שלי ניגן בחליל צד וסבא רבא שלי ניגן בחצוצרה. לדברי סבי, אביו היה כל כך מוכשר, לא היה כלי נגינה ש"נפל לידיו" ושלא ידע לנגן עליו. סבא רבא שלי היה גם צייר מוכשר עם נפש של אומן. הוא התקבל לעבודה במקצועו אדריכלות במשרד השיכון בירושלים ולימים בנה את בית הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי.

באותה עת סבי נשלח לגן חרדי, למרות שמשפחתו הייתה חילונית. כל נושא הדת היה רחוק מהם ועל כן היה לו קשה להשתלב בגן, מה גם שהדמויות שם היו לו מוזרות וזרות. כדי להמתיק את הגלולה, הוריו שלחו אותו למורה לפסנתר שהסטודיו שלה היה מול הגן, ובמשך שנתיים הוא למד לנגן על פסנתר ואף נהנה. פעמים רבות בחזרתו הביתה  בליווי הוריו או דודו, כאשר הגיעו למורד הכביש שהוביל לביתו, היו בדרך כלל יריות מהצד הירדני ולכן זחלו והתחבאו בין קירות ובתים כדי להגיע לביתם.

בשנת 1952 הצטרפה למשפחתו של סבי אחותו הקטנה והיחידה, טלי. לאחר מכן עבר לבית ספר ממלכתי לכיתה א', כאשר השפה העברית אינה שגורה בפיו. ייאמר לזכות הוריו, במיוחד אביו, שלמד באותה תקופה באולפן, ותלה לו שבלונות של אותיות האלף בית על קירות הבית והתקרה. בתחילת כיתה ב' עברו לדירה חדשה בשכונת ממילה, בשכנות לסבתו, ליוסי. בביתם החדש היו שני חדרים בתוספת מרפסת ענקית שבה היו שותפים שלושה שכנים והייתה מול הקונסוליה האמריקאית, עד עצם היום הזה. באותה תקופה היה השלג הכבד ביותר בירושלים, סבי זוכר שבנו במרפסת הענקית בביתם בובת שלג ענקית במרפסת וכן מלחמות השלג שניהל עם הוריו והשכנים בבניין. יש לציין שסבתו ליוסי גרה בקומה התחתונה של בניין זה, מדי פעם היה מתארח בביתה ודיבר אליה בגוף שלישי.

בשנת 1952 קיבלו זכאות לשיכון בחולון ונאלצו לעזוב את ביתם בירושלים. מכיוון שהשיכון היה עדיין בבנייה, נאלצו לעבור לחצי שנה לרמלה לבית דודיו מצד אמו, דויד ויצחק אסא. הם גרו בחצר גדולה עם שני בתים גדולים ערביים, שם חי עם הוריו ואחותו בחדר אחד במתכונת של קומונה. את כיתה ב' סיים ברמלה, ולאחר מכן בשנת 1953 עבר לחולון לרחוב ראש פינה, שם קיבלה משפחתו את דירתם שהיו בה מקלחת, מטבח, הול, שני חדרים ומרפסת בקומה השלישית. מול הבניין, שהיה האחרון ברצף של חמישה שיכונים בשיטת רכבות שהייתה מקובלת אז, היו חולות וגבעות חול, שם שיחקו בילדותם בכל סוגי המשחקים: שבע אבנים, דודס, כדורגל, תופסת, מחבואים, קלאס, חבל ואפילו בנו מנהרת מחבוא. באותה תקופה סבא רבא שלי לקח את סבי לטיולים בדיונות החול והסביר לסבי על לטאות, נחשים, נשל נחשים, חיפושיות, ציפורים. זו הייתה תקופה מעניינת ומאתגרת, מכיוון שנבנו חברויות עם ילדים אחרים, דבר שסבי לא הכיר לפני זה.

במרחק לא רב, כחמש מאות מטר מביתם, גרו דודיו שלל סבא מרמלה, דויד ויצחק אסא, אחיה של סבתא רבתא אידה. בגלל קרבתם, המפגשים איתם היו מרובים ותכופים במסגרת משפחתית, מה גם שסבא רבא יהודה ואחיה של סבתא רבתא אידה היו ביחסים קרובים והם העריצו את סבא רבא.

את כיתה ג' התחיל סבי בבית ספר "שנקר" אצל המורה יונה, שזכורה לו במיוחד. היא הייתה קטועת יד בעקבות מלחמת השחרור. מורה זו הטביעה את חותמה על סבי והייתה זו שהנחילה בו את השפה העברית התקנית, מורה זו השקיעה בסבי לתחושתו יותר מילדים אחרים בכיתה.

סבא בבית הספר

לצערו של סבי הוא למד בבית ספר זה רק שנתיים, לאחר מכן הוא עבר לבית ספר "חנקין" שנבנה לילדי השיכונים החדשים ברחוב ההסתדרות פינת חנקין. סבי למד בבית ספר זה עד שנת 1960, ואז אביו שהקים משרד אדריכלים עצמאי בתל אביב העביר את מגורי משפחתו לתל אביב לרחוב רוזנבאום מול "בית ציוני אמריקה", שם החל סבי ללמוד בבית ספר "דובנוב" בכיתה ז'. שם היו לו שני מחנכים, המורה שרה רכטר, אמו של יוני רכטר, מלחין וזמר, ויצחק וסרשטרום בכיתה ח'.

ברחוב במהלכה גר סבי בתל אביב, היו לו חברים רבים. סבי שיחק עם לאה בגין, בתו של מנחם בגין, רחל אלכסנדרוביץ', בתו של שלוש מפקד משטרת תל אביב שהיה באותה תקופה, יוחנן ויזל, חנוך רוגוזין, דודו טופז, קובי רכט, זו הייתה אחת מהתקופות היפות ביותר של סבי. סבי גר בדירת שלושה חדרים בדמי מפתח שעוצבה ותוכננה על ידי סבא רבא שלי, זו הייתה דירת פרטר עם גינה, מה שנקרא היום 'דירת גן'. הדירה הייתה נוחה מאוד וסבי אהב אותה. את בר המצווה של סבי חגגו באותה דירה ונכחו בה מאה חמישים אורחים.

בשנת 1962 סבי התחיל את לימודי התיכון שלו ב"גימנסיה העברית הרצליה" ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. אוכלוסיית התלמידים הייתה בדרך כלל מילדים של משפחות בעלי מעמד סוציואקונומי גבוה שגרר התנהגות מתנשאת בהזדמנויות שונות, שלא הייתה לרוחו של סבי, לכן לא חש בנוח. אמנם סיים את לימודיו עם בגרות, אך בית הספר הותיר בו חוויה מאכזבת בכך שחש שלא הגיע לכדי מיצוי יכולותיו וכישוריו.

עם סיום לימודי התיכון ובזמן שנותר לו עד לגיוס, בהמלצת אביו לקח קורס גרפיקה במכון ללימודי חוץ של הטכניון מתוך כוונה שימשיך בדרכי אביו, ותכנן עבורו הקמת חברה עם שני בוני מיניאטורות בעבור בניית ישראל הקטנה בחולון, כדוגמת ערים מיניאטוריות באירופה, כגון מדוראדאם באמסטרדם שבהולנד, מתחם של מיניאטורות שהן תעתיק של נקודות חשובות בעיר. לימים הוקם מיני ישראל בלטרון.

ב-7 בפברואר 1967 סבי גוייס לגולני. מלחמת ששת הימים החלה ב-5 ביוני 1967, מיד לאחר סיום הטירונות, סבי ואנשי גדודו, גדוד 51, נשלחו לרמת הגולן ונלחמו בתל עזזיאת. למזלם רוב הלוחמים הסורים ברחו והם הגיעו עד קונייטרה, שם התמקמו עד להפסקת האש. לאחר המלחמה חזרו לבסיס האם ליד טירת הכרמל. סבי הלך לקורס נגד אפסנאות בצריפין. עם חזרתו קיבל תפקיד כנגד אפסנאי בפלוגה. באותה תקופה הייתה תחרות בגדוד ובצבא של פרס המשק. בזמן זה סבי נדקר באצבעו מגדר תיל ולאחר כשבוע האצבע התנפחה לממדים לא רגילים. הרופא הגדודי רצה לשלוח את סבי לבית חולים, אך מפקד הפלוגה התנגד כי הם היו אמורים לעלות לרמת הגולן לפעילות מבצעית. ברמת הגולן החל שלג ראשון שחווה הצבא הישראלי. סבי והחיילים לא היו ערוכים בלבוש מתאים לתנאים אלה. בינתיים סבי סבל מכאבים עזים ומצב האצבע החמיר. במהלך השבוע המושלג לא יכול היה להתפנות, ולכן רק לקראת סוף השבוע ביום שישי התאפשר פינויו הביתה בטרמפים. עם הגיעו הביתה, אביו לקח אותו לבית החולים תל השומר, שם התפלאו שבשנת 1967 חייל מגיע למצב הזנחה כזה. סבי אושפז כשישה חודשים עם נמק מתקדם, שם הצילו את ידו, אך נאלצו לקטוע את הגליל העליון של האצבע השנייה ביד ימין, האצבע היורה. לאחר חזרתו של סבי לגדודו אביו ביקש ועדת חקירה צבאית, שקבעה כי המ"פ של סבי טעה בשיקולו ולכן הורד מדרגת סרן לדרגת רב"ט. לאחר מכן נשלח סבי לבקו"ם משם שובץ לבסיס מזון בצריפין, שם שימש כאפסנאי עד סוף שירותו הצבאי.

מלחמת יום כיפור

בתמונה ניתן לראות סבי, האמצעי בתמונה, בן 25, על גשר הגלילים, באמצעותו עברו הכוחות את תעלת סואץ וכיתרו את הארמיה השלישית של המצרים מעבר לתעלה. משמאל בתמונה, גטניו, רוקח מהרצליה כבן 40, מימין בתמונה, בן משה, מוסכניק משדרות כבן 38. הם היו חברים טובים באותה תקופה ולאחר המלחמה נפרדו דרכם, גם בגלל פער הגילאים.

סבי שירת בגדוד אספקה בפלוגת דלק של "אוגדת אריק שרון" ותפקידו היה לתדלק את כל הכלים הלוחמים בשטח: טנקים, זחלמים, משאיות, קומנדקרים וג'יפים באזורי הלחימה. אמנם הוא לא היה ביחידה לוחמת באופן ישיר, אך פעל בשטחי לחימה תוך כדי סיכונים רבים. למזלו איש מחבריו לא נפגע.

סבי על גשר הגלילים

זה היה גשר שהיה מורכב מגלילים שחוברו יחדיו והיוו מעין רפסודה, שעליה עברו כל הכוחות והכלים הכבדים, והיה ספק רב עם יצליחו לעבור על גבי גשר זה.

גשר הגלילים

הפסקת האש במלחמת יום כיפור

סבי, השלישי מימין, במהלך הפסקת האש ב-10 בדצמבר 1973 במלחמת יום כיפור בסיני במצרים. "הרגשתי שזו מלחמת אין ברירה וצריך להגן על הבית". המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי. ראשון מימין, מקובר, מתנדב בן 60. הרביעי מימין, גרוסמן. השישי מימין, פיטוסי. הנהג היה הסמ"פ, יצחק אברמוביץ.

סבי, השני משמאל, עם חברים לנשק בזמן הפסקת האש

ביום שבת, ב-6 באוקטובר 1973, שהיה יום כיפור, נשמעו אזעקות. הם פתחו את הרדיו, לכל יחידה הייתה סיסמה, ברדיו שמעו את הסיסמאות וכל יחידה הלכה לנקודת הכינוס שהייתה ידועה מראש. הם גוייסו בצו 8 וירדו במהירות האפשרית לדרום לכיוון סיני.

לסבי היה פנסיון למבוגרים בהרצליה, שהיה אמור להיפתח ב-7 באוקטובר 1973. הוא היה עם סבתי בהרצליה, היא הביאה אותו למקום הכינוס ושם הם נפרדו. סבי נפרד מאמו ואחותו בטלפון. לאחר 24 שעות הם הגיעו ל"ביר גפגפה" בסיני שבמצרים. לאחר מכן יצאו לאזורי הקרבות ולאחר פעילות של חודש וחצי הייתה הפסקת אש שנמשכה כ-3-4 חודשים. סבי היה מגוייס במשך 6 חודשים. באותה תקופה סבתי הייתה בהיריון ראשון עם אמי בבטנה. התקשורת הייתה במכתבים, גלויות וטלפונים. במרץ 1974, לאחר חצי שנה, הם חזרו לארץ. התחושה הייתה מעורבת, הוא שמח לחזור למשפחתו, אך המוסד לזקנים שהקים נפל כלכלית. למזלו הצליח למכור את המוסד ולכסות את כל חובותיו. חודש לאחר שחרורו, ב-30 באפריל 1974 נולדה אמי, אלינור.

סבי השני משמאל עם חברים לנשק בזמן הפסקת האש

סבי היה מחוייב לפרנס את משפחתו והחל לעבוד בשוק הסיטונאי בתל אביב במכירת ירקות לירקנים ובעלי דוכנים בשווקים וכן לרשתות השיווק. העבודה הייתה שוחקת והצריכה שעות ארוכות של עבודה מחוץ לבית, משלוש לפנות בוקר עד שבע-שמונה בערב. כך עבד כשלוש שנים ולאחר מכן התקבל כמנהל מכירות ארצי במפעל השימורים "פרי-זה" בחדרה, שמשרדיו ומחסניו היו ברחוב לבנדה בתל אביב. בתקופה זו, בתאריך 15 ביוני 1976 נולד ילדו השני, אח לאמי, אלון. ב"פרי-זה" עבד כשלוש שנים, ולאחר מכן עבר למפעל "קריסטל תבורי" כמנהל סניף מרכז בבת ים, שם גם הקים את מערך השיווק של חיתולים חד פעמיים "תפנוקים" שהיו שייכים לקיבוץ עמיר. במהלך תקופה זו, ילדיו גדלו, עברו מעונות וגנים, ואמי, בשנת 1980, החלה ללמוד בכיתה א'. מכיוון שסבתי עבדה בתנועת המושבים ולאחר מכן בחברת הביטוח "הסנה", מי שעזר להם מאוד בגידול הילדים, היו הורי סבתי, שגרו בשכנות אליהם, בשכונת "נחלת יצחק" בתל אביב.

בתאריך 18 ביולי 1985 נולד בן הזקונים שלהם, אור. ענף המכירות והשיווק הוא תחום מאוד שוחק, ולכן קשה להישאר במקום עבודה אחד לתקופה ארוכה, ואכן בשנת 1987 סבי הצטרף למפעל "הוד לבן" ששייך למושב בית חרות באזור התעשייה עמק חפר כמנהל שיווק ומכירות. מפעל זה עסק בתחום של מוצרי בשר מעובדים, כגון פסטרמות, נקניקים, נקניקיות, שניצלים. במפעל זה סבי מאוד הצליח, הוא בנה את המותג "מיס לוסי" לנקניקיות. למרות המרחק מאזור המרכז בו גר ומיקומם של רוב משרדי רשתות השיווק איתן היה בקשר, זו הייתה אחת התקופות המהנות בחייו.

בסוף 1992 סבי קיבל טלפון ממנהל מחוז המרכז של "תנובה" שהודיע לו כי בדק את הרקע המקצועי שלו וביקש ממנו להגיע למשרדיו לשם העסקתו בחברה. כשהגיע למחרת היום הוצע לו תפקיד של מנכ"ל חברה בשם "כתר", שעסקה במכירת כל המוצרים המעובדים של חברת תנובה, לדוגמא "דג שאן", "עוף טוב", "עוף הגליל", "עוף ירושלים", "תפוגן" ועוד – סך הכול 28 מפעלים, שסבי היה אמור לשווק את תוצרתן. זו הייתה הפעם הראשונה שעובד שכיר הובא לתפקיד מנכ"ל בתנובה ולא מישהו מהקיבוצים או מהמושבים שהיוו את הבעלות של "תנובה". ההצעה הייתה כל כך מפתה שסבי לא יכול היה לסרב לה, ובצער נאלץ לעזוב את הוד לבן ולהצטרף ל"תנובה". ב"כתר" עבד כשנתיים, עד שהוכנס שותף לחברה שלא מצא חן בעיני סבי ואז סבי הלך למנכ"ל תנובה והודיע לו על רצונו לעזוב. המנכ"ל קיבל את דרישתו לעזוב את "כתר", אך ביקש ממנו להישאר בחברה כמנהל שיווק ומכירות של אגף החלב של תנובה. בשנת 1998 הוחלפו המנכ"לים בתנובה, ומכיוון שסבי לא הסתדר עם המנכ"ל החדש ביקש להשתחרר מתפקידו ועזב את תנובה.

לאחר מכן פנה לאפיק עצמאי, כיועץ לחברות בתחום המזון. הוא יעץ לעשרות חברות ובשל היכרותו עם מנהלי רשתות שיווק עלה רעיון במוחו לבנות מועדון צרכנים לחברי כללית מושלם של קופת חולים. לאחר שהמשא ומתן קרם עור וגידים וסבי החל לעסוק בקשר מול חברות כמו "סופר פארם", "שופרסל" וחברות חיתולים חד פעמיים. מנכ"ל כללית מושלם קיבל רגליים קרות וסירב להמשיך את התהליך. במקביל, סמנכ"לית שניהלה מולו את המשא ומתן הציעה לו להצטרף ל"דקלה", שהייתה החברה שתפעלה את הביטוח המושלם כמגייס רופאים בשיטת ההסדר, קרי רופאים בהשתתפות עצמית של מבוטחים. סבי עבד ב"מושלם" כשש עשרה שנים והיה ממקימי המושלם בשיטה זו. לאחר מכן בגיל שבעים התבקש לעזוב לפנסיה. ואז התבקש על ידי חברת הביטוח "הראל" לבנות את רשימת הרופאים של "הראל". עם התחלת הקורונה סבי עזב ולאחר כשנה פנו אליו מקופת חולים "לאומית" להקים את "לאומית זהב", שהיא בעצם שירות הביטוח של קופת חולים לאומית. סבי עובד עד עכשיו בקופת חולים לאומית.

עד עכשיו סבי דיבר רבות על עבודתו, שהייתה מרכז חייו. לסבי ישנה אמרה ש"בלי עבודה אין משפחה". אבל הוא עסק גם בדברים אחרים. סבי אוהד את קבוצת הכדורגל "מכבי יפו", שהינה אגודת כדורגל ציונית בולגרית שהוקמה ב-1949 על ידי "מכבי הצעיר" בולגריה. אביו לקח אותו למשחקים כשהיה בן 7 והוא המשיך את המסורת, ואנחנו, נכדיו, אחי, בן דודי ואני, הדור הרביעי שהולך למשחקיה של אגודה זו והחיידק נדבק בכולנו. סבי לקח במשך עשרים שנה את ילדיו, אלון ואור, למשחקי כדורסל של "מכבי תל אביב", להם היו מינויים קבועים. בנוסף סבי אהב לנסוע לחו"ל וגם במסגרות עבודתו היה נוסע באופן סדיר עם סבתי לתערוכות מזון, שהיום נערכות באופן סדיר, בפריז ובגרמניה. כמו כן נסע עם ילדיו לטיולים בארצות הברית, בקנדה ובאירופה.

עד לפני מלחמת "חרבות ברזל", ב-7 באוקטובר 2023, היינו נפגשים באופן קבוע בכל יום שישי, כ-30 בני משפחה בבית אחותו של סבי. אחותו של סבי ובעלה, ילדיהם ומשפחותיהם וסבי וסבתי עם דודיי ואמי ובני משפחותיהם. במפגשים היינו מבלים ביחד, צוחקים, חוגגים ימי הולדת וחגים ביחד. הילדים, ביניהם אני, היינו משחקים בחצר של אחותו של סבי כדורגל וכדורסל.

סבי וסבתי חגגו לפני חצי שנה חמישים שנות נישואין. אני מקווה שסבי וסבתי ימשיכו לחיות בזוגיות ואהבה מופלאה, וייהנו מיתרת חייהם בבריאות איתנה.

תמונה עם סבי יצחק מבר המצווה שלי

בר המצווה שלי התקיימה בתקופת הקורונה, בה נאלצנו לחיות בריחוק מבני משפחתנו, ובמיוחד מסבי וסבתי, על מנת שלא נסכן אותם. סבי סובל ממחלות רקע, כמו סכרת ויתר לחץ דם, ובתקופת הקורונה חששנו שידבק בקורונה, ולכן בתקופה הראשונה לא נפגשנו בכלל, למרות שאנו מתגוררים באותו רחוב. גם אחיה של אמי מתגוררים באותה השכונה. היינו לעתים שמים דברים בסיסיים מחוץ לדלתם ומצלצלים, והיינו רואים אותם בחדר המדרגות ממרחק עם מסכות. בהמשך היינו נפגשים בימי שישי אחר הצהריים ב-2 ספסלים נפרדים מתחת לביתם עם מסכות, על מנת לשמור שלא ידבקו בקורונה. בחג הפסח חגגנו את הסדר כל אחד בביתו שלו ו"נפגשנו" בזום.

את העלייה לתורה עשינו בחיק המשפחה הקרובה עם סבי וסבותיי, הדודים ובני הדודים מחוץ לבית הכנסת עם מסכות. כחודשיים לאחר מכן, כשהיה אפשרי לשבת במסעדות ובתי קפה בחוץ, הוריי חגגו לי בר מצווה אינטימית בחיק המשפחה הקרובה והתמונה הזו מאירוע זה.

סבא ועילי

הזוית האישית

עילי הנכד המתעד: בחרתי לכתוב את סיפור חייו של סבי, יצחק בן נון, על מנת שאכיר אותו לעומק, מתקופת ילדותו עד היום. תמיד התעניינתי בסיפורים ואנקדוטות מחייו, במיוחד מילדותו, צעירותו ותקופת הצבא. החלטתי להעלות את הדברים על הכתב על מנת שיישאר לי ולדורות הבאים זיכרון ממנו.

סבי מהווה מודל לחיקוי ודמות להערצה עבורי. אני מחובר כמוהו לספורט ובמיוחד להערצת קבוצת הבית שלנו בכדורגל "מכבי יפו". מאז ומעולם הוא היה איש עבודה, בנה מותגים והתקדם לתפקידים נחשבים ומוערכים ועובד עד כה, למרות שהוא כבר בגיל הפנסיה. הוא מוערך מאוד על ידי האנשים שעובדים איתו וזה גורם לי להיות גאה בו.