מאגר סיפורי מורשת

שמי מרסל דבאח נולדתי באלכסנדריה  ב-6  בספטמבר 1948.

סבתא מספרת שבמצרים משפחות יהודיות היו מתאספות ביחד בחגים ובטיולים. היא גדלה בקהיר – עיר הבירה של מצרים. היא נזכרת שהם גרו מול המלך פארוק והיו רואים את המסדר של החיילים וקבלת המלך בארמון המפואר, דרך חלון ביתם. סבתא אומרת: "היינו רואים את המחזה המיוחד מהבתים בהם גרנו". מקום המגורים היה מעוצב בסגנון בנייה של – בית ערב. הבניין היה נבנה לגובה והחדרים היו גדולים מאוד. סבתא אומרת: "אני גדלתי בין שישה אחים כאשר אני בת זקונים לאבא – יוסף ולאמא – מרים". אבא עבד בבית מרקחת דבר שנחשב לעבודה מכובדת, אבל העבודה הייתה רחוקה מהבית. לכן אמא הייתה בבית וגידלה את הילדים ודאגה לחינוכם וכל יום היה אוכל חם.

סבתא אומרת שבגלל שהייתה הקטנה, היא הייתה המפונקת ביותר. כשהמשפחה הייתה הולכת, האח הגדול היה מטפל בה ומרים אותה על הידיים ומקפיץ גבוה. כולם היו משחקים איתה ושומרים עליה וקונים ממתקים במיוחד עבורה.

סבתא אומרת שהיחס ליהודים היה טוב מאוד, עד לפני מלחמת סיני, אבל אחריי המלחמה, היו מתנפלים המוסלמים על היהודים, בייחוד בלילות.

סבתא מספרת, יום אחד היה פוגרום אצלם בבניין. באותו היום ערבי חתך את כל היד של אמא שלה כי היא ניסתה להגן על ילדיה כשהם התחבאו בבית. עד היום אני יודעת שבזכותה אנחנו בחיים. האחים הגדולים התנפלו עליו כדי להגן עליה, כי ראו שהיא דיממה ולבסוף הם זרקו אותו מהבית.

לאחר חקירה התברר שהשומר של הבניין היה משתף פעולה עם הערבים, משום שקיבל שוחד. הערבים באותה התקופה רצו במותם של היהודים והיו גונבים חפצים מבתי היהודים. היא נזכרת שאבא שלה חזר מהעבודה ולקח מקל, הכה את השומר של הבניין עם חברים יהודים, התעצבן כשהבין שהוא כמעט איבד את משפחתו ולא היה שם להגן עליהם.

סבתא אומרת שהיא זוכרת "היינו שומעים שירים צרפתיים. האחים שלי אהבו לשמוע שירים בפטיפון, היו לנו תקליטים של מייק בראנט וגם אנריקו מסיאס ותקליטים באנגלית של החיפושיות."

בסופו של דבר הם עלו לארץ ישראל בזמן מלחמת סיני בשנת 1956, כאשר החלו פוגרומים נוספים ביהודים. היא אומרת שיהודים אחרים לא הצליחו לברוח כי לא נתנו להם להיכנס לארץ. המזל שלהם היה שלאמא שלה היה דרכון צרפתי ובזכות הדרכון הצרפתי הצליחו לברוח. בתחילה הם טסו לצרפת ומשם לרומא ורק אחר כך לארץ ישראל. היא זוכרת, כילדה בצרפת, עשו להם הרצאות כדי לעודד עלייה לארץ ישראל. האחים שלה אמרו שבמקום שיתגייסו בצרפת ויהפכו לחיילים צרפתיים עדיף להם להיות חיילים ישראליים. לכן הם החליטו לעלות לארץ ישראל למרות שצרפת הייתה יפה ועשירה.  כאשר עלו לארץ היא אומרת "היינו מופתעים מהעוני שכל הארץ שרויה בה. ראינו רק חול וכל הדברים שלנו נגנבו כאשר הגענו לארץ".

העלייה הייתה לנמל חיפה באונית מעפילים, הם חיכו במחנה המעפילים בעתלית. היא אמרה שאבא שלה לא הסכים להתפנות לערים או מושבים כמו באר שבע או רמלה ולבסוף שיכנו אותם באשקלון.

"אני זוכרת שכאשר הגעתי הייתי בערך בת 8 ורק לאחר כשנה למדתי בבית הספר "רמז"  ואחים שלי למדו באולפן. אבא עבד בארץ בחקלאות, בגלל שלקחו לו את כל התעודות במצרים, ואמא שלי נפלה ונשבר לה הירך ופעם לא ידעו לטפל כמו היום. היא עברה שישה ניתוחים, בקושי ראיתי את אמי בגלל הבעיות הבריאותיות שלה "ולצערי הרב בסוף היא נפטרה כאשר הייתי בגיל מאוד צעיר. גדלתי ללא אמא, דבר שהיה חסר כל חיי. למרות שאבא שלי והאחים שלי ניסו לא להחסיר ממני דבר, עדיין החיסרון של אמא שלי היה בלבי."

סבתא התחילה לעבוד באשקלון בחנות בגדים ובהמשך עברה לעבוד בתל אביב וכך הכירה את סבא ויקטור. היא הכירה אותו בבאולינג והם יצאו שנה, בשנת 1973 לפני מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1975 נולדה להם הבת הראשונה ושמה רוזיט, על שם אמו של סבא שלי ולאחריה נולד אבא שלי – שי בשנת 1976, והבת האחרונה היא מירי על שם אמא של סבתא מרסל, היא נולדה בשנת 1979.

סבתא שלי מיוחדת בכך שהיא דוגלת ופועלת לכך שהמשפחה תמיד תהיה קרובה אחת לשנייה, למרות הריחוק הגיאוגרפי. סבתא גרה בבת ים ואנו נוהגים לבקר אותה מדי חודש, התמונה מחג סוכות 2023 (לפניי השבעה באוקטובר). רואים שאנחנו נהנים וצוחקים כשאנחנו נפגשים ואני מאחל לנו עוד מפגשים כאלו.

אני אוהב מאוד את הבישולים של סבתא ולמדתי ממנה להכין את הדגים לשבת ואורז. מאז היותי קטן אהבתי את ההליכה על הטיילת איתה והכי כיף לספר לה סודות.

הזוית האישית

שילהב: אני רוצה לומר לסבתא שלי שלמדתי בתהליך זה עליך המון וגם גיליתי שטיפלת בי עד גיל תשעה חודשים. היה לי כייף להבין את המשפטים והציטוטים מערבית שכל פעם אמרת, פתאום קיבלו משמעות חדשה, מעניינת ומפתיעה. במיוחד בתקופה זו של המדינה, אני מבין כמה היהודים נרדפו בחייהם, אבל עדיין התרבות הערבית היא גם חלק מחיי סבתי – היא מדברת, יש לה מנהגים, שירים ומאכלים שמזכירים תרבות זו וחשוב לדעת את התרבות כדיי לשמר את הזכרונות של היהודים בארצות ערב. לסיכום, דרך העבודה נחשפתי למקורות של סבתא והיום אני מבין כמה את אישה חזקה, אוהבת ומשמעותית בחיי, משום שאני מבין את חשיבות שימור העבר כדיי שאמשיך את המורשת של משפחתנו לדורות הבאים. העבודה של סיפור חייה נכתבה מזמן ע"י אחותי לפני כשש שנים, השתדרגה עם אחי לפניי כשלוש שנים וכיום אני שאלתי שאלות נוספות ומכוונות על פי הנדרש, ומה שהיא יכלה להוסיף היא הוסיפה ועזרה. אבל אני באופן אישי בחרתי בסבתא מרסל כי חשוב לי להנציח את המורשת שלה, היות שהיא גם חולת סרטן ומתחילה דמנציה, כך אני מרגיש שיש ערך מוסף בעבודה זו. סבתא: כמה שהיא גאה בי על האדם שצמחתי להיות, שמחה מאוד שלקחה חלק בתהליך העבודה ומאושרת שבחרתי בה, שהסיפור חייה היא, מוצג באתר המיוחד הזה.