מאגר סיפורי מורשת

שמי אסף ואני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי רבקה. יחד אנו מתעדים סיפור מחייה של סבתי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. וכך סיפרה לי סבתי:

"אני רבקה, סבתא של אסף. גדלתי במשפחה עם הורים וחמישה אחים. גרנו ביחד בדירה אחת. אני ואחי היינו רבים על שטויות ויש לי זיכרונות טובים מהם, כי הייתי הכי קטנה במשפחה.

אני ובעלי צאצאים של "אנוסי משהד". אנוסי משהד הוא שמם של חברי הקהילה היהודית בעיר משהד שבאיראן, שחבריה היו אנוסים לחיות כמוסלמים במשך 120 שנה ואף נקראו "גדידאל אסלאם" (המוסלמים החדשים), אך שמרו על יהדותם בסתר. כיום אין בעיר משהד אף יהודי לאחר שכל המשפחות היגרו בשנות ה-40 של המאה ה-20 לעיר הבירה טהרן. חלק מהמשפחות עלו לארץ ישראל וחלק היגרו למקומות אחרים כמו ניו יורק, לונדון ומילנו.

בשנת 1839 צוו יהודי משהד שבאיראן להתאסלם. במשך כ-120 שנים הם בחרו בחיים כלפי חוץ, התאסלמו אך בסתר המשיכו לקיים את יהדותם. בכל יום שישי הלכו אנוסים למסגד, אך בערב קיבלו את פני שבת. הנשים, אשר כמוסלמיות חויבו לכסות את גופן, נשאו בבגדיהן ספרי תורה, תפילין וטליתות והעבירו אותם לבתי כנסת סודיים שהוקמו בבתים פרטיים. בני הקהילה נישאו רק בתוך הקהילה ואירסו את ילדיהם זה לזה מיד עם היוולדם.

גדלתי במשפחה פרסית והיו לנו מנהגים ומאכלים מיוחדים. בחגים היינו מבקרים את הדודים והדודות שלנו. למדתי בבית ספר מוסלמי. בימי שישי היה לנו חופש, ובשבת היינו לומדים כמו כל יום. בבית הספר שלי למדו ערבית, אבל אנחנו, בגלל שהיינו יהודים, לא היינו חייבים ללמוד. בהפסקות היינו משחקים בחצר משחקי אבנים וקלאס. היינו מחכים לצלצול הפסקה כדי לצאת לשחק.

סבא וסבתא של רבקה עם כל הדודים והדודות, חלק מבני הדודים על הרצפה

גרתי בעיר טהרן, שהיא עיר הבירה של איראן, עיר שממוקמת ממש רחוק מהים. כדי להגיע לים היינו צריכים לנסוע שש שעות. מול הים היו חדרים להשכרה עשויים מקש, שהיו ממש קרובים לים. היה כיף לקום בבוקר עם רעש הים.

בפרס התחתנתי עם פרידון, בעלי, והבאנו שני ילדים: ירון ורותי. כשהם היו בני 4 ושנה, החלה לאט לאט מלחמה בין איראן לעיראק. בעלי פרידון אמר לי לקחת את הילדים ולצאת מאיראן, ובינתיים הוא יישאר וימכור את כל הרכוש שהיה לנו. לאחר שנה הוא הצטרף אלינו לישראל. כמו כל העולים החדשים, היו לנו כמה שנים קשות. אחרי חמש שנים בישראל, אלוהים הביא לנו צברית. נולדה ילדה בשם רונית, ולצערנו בגיל 33 איבדנו אותה ממחלה קשה.

סבתא רבתא של פרידון, הוריו וכל האחים שלו

הבן הבכור שלי, ירון (אבא של אסף, הנכד המתעד), היה בילדותו שובב מאוד. היה לו הרבה אנרגיות, אבל דרך הספורט הוא היה מוציא את הכל. עכשיו אנחנו גרים בהרצליה וגם ירון גר בהרצליה. יש לו, ברוך השם, אישה וארבעה ילדים.

הילדה האמצעית, רותי, טובה בפסיכולוגיה ובחשבון והייתה ילדה טובה. עכשיו היא גרה עם משפחתה בניו יורק והם באים לבקר אותנו פעם בשנה.

תמונה של סבתא עם סבא פרי ושלושת ילדיהם: ירון (אבא של אסף), רותי, ורונית ז"ל

המטבח הפרסי הוא עשיר מאוד ויש בו מגוון מאכלים טעימים, ברובם יש עשבים וירקות. אוכל שהנכדים מאוד אוהבים הוא צ'לו נוחודאב, ותמיד הם רבים עליו, אסף מאוד אוהב אותו.

המשפחה הגרעינית של אסף: אימא רונית, אבא ירון והאחים מאיה עידו ואיתי ביום הגיוס של עידו לצה"ל

הזוית האישית

אסף הנכד המתעד: החוויה שלי הייתה ממש טובה וכיפית עם סבתא. כל יום ראשון היא הגיעה לבית הספר, נהנינו ביחד ולמדנו אחד על השנייה. אני מאחל לסבתא שתהיה מאושרת עד 120 ובריאות, אני אוהב אותה מאוד.

סבתא רבקה: הייתה לי הזדמנות להיות עם אסף לבד, בלי כל שאר בני המשפחה, במסגרת הלימודים של אסף, ונהניתי מכך. אני מאחלת לאסף קשר טוב ובהצלחה בהמשך החיים שלו.