מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה, זהו השם שניתן לי כאשר נולדתי בתימן. בערבית קראו לי "בינט", שפירושו בת, ורק כאשר הגענו לארץ נקראתי בשם "בתיה".

נולדתי בתימן, בעיר ג'בל עמאר. "ג'בל" פירושו הר, וזו עיירה הנמצאת בין ההרים בתימן. עליתי לארץ ישראל בגיל 5, הוריי מאוד רצו להגיע לארץ ישראל, שהייתה שאיפתם הדתית והציונית של יהודי תימן במשך דורות רבים, על מנת "לחדש ימינו כקדם" בארץ הקודש.

החיים בארץ

כאשר הגענו לארץ, התגוררנו בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון, שכונה מעורבת בה חיו אנשים מכל העדות. גדלנו באווירה של בתים פתוחים, כל מי שרצה להיכנס הרגיש כמו בביתו. חיינו זה לצד זה באהבה, הבנה, ובאכפתיות רבה.

השפה העברית, בהגייה של אנשי ארץ ישראל, נלמדה עם הזמן. לא נשלחנו לאולפן, מה שיצר בתחילה תחושת קושי. לא ידענו את השפה ולבשנו בגדים שונים מאלה של הישראלים הוותיקים. גרנו בבית קטן ולמדנו בהדרגה להשתייך לקהילה המקומית.

החיים בשכונה

בשנים הראשונות בארץ גרנו בבית קטן עם שני חדרים, מקלחת ושירותים חיצוניים, מטבח קטן אך מלא בבישולים, וארוחות חמות ובריאות. כמעט שלא היו ממתקים כמו היום, וטוב שכך.

הים היה קרוב, והיינו נוסעים אליו במשאיות – נסיעה של 15 דקות. בית הכנסת היה במרחק הליכה ושימש לא רק לתפילות, אלא גם לשמחות ולאירועים של כל הקהילה התימנית בשכונה.

להוריי קראו יונה וסעדיה, ולאחיי: שוש, אילן, איריס, גולן ולילך. אבי, בשנים הראשונות לאחר העלייה, היה צורף שלמד את המלאכה מאביו בתימן. אמי הייתה עקרת בית, ובמשך השנים הם עבדו בקופת חולים – אבי כשליח ואמי במשק.

הוריה של סבתא סעדיה ז"ל ויונה

החיים בתימן

בתימן גרנו בשכונה יהודית אמידה. הקניות נעשו בשווקים, אך רוב המזון בושל בבית בשל הקפדה על כשרות. בגינות הבית נטענו עצי פרי וירקות.

הגברים לבשו גלביות, והנשים לבשו שמלות עם מכנסיים מעוטרים ברקמה יפה וכיסויי ראש. היהודים נפגשו בבתי הכנסת בתימן, והקשר בין המשפחות היה קרוב מאוד.

בילדותי שיחקתי עם חבריי משחקים כמו חבל, גולות, גוגואים, חמישה אבנים, גומי וקלאס. שיחקנו גם משחקי קופסה כמו מונופול, רמיקוב, דמקה ושש-בש. בשעות הפנאי קראתי ספרים.

החינוך והלימודים

למדתי בבית הספר היסודי "בית אפרים". בבית הספר הוגשה לנו ארוחת צהריים, אך לרוב לא אהבתי את האוכל. את התיכון למדתי ב"כפר בתיה", ולמדנו את כל המקצועות, בדומה למערכת החינוך כיום. יחסינו עם המורים היו מלאי כבוד – המורה היה דמות מכובדת מאוד שצריך לכבד. אם התחצפנו או לא הכנו שיעורים, קיבלנו עונש כמו לכתוב אלף פעמים "לא לדבר בשיעור" או להעתיק את כל פרק קי"ט בתהילים.

לבשנו תלבושת אחידה, ויצאנו לטיולים שנתיים שנמשכו יומיים ואף שלושה ימים, פעמיים בשנה. זכורות לי גם מסיבות כיתתיות מהנות עם חברותיי. במיוחד אני זוכרת את המורה לתושב"ע, שאהבתי את שיעוריו מאוד, כי הם היו מעניינים ומרתקים.

השתייכתי לתנועת הנוער "בני עקיבא", והיינו נפגשים בשבתות בסניף לפעילויות חברתיות ודתיות שהעשירו את חיי השכונה.

זוהי המחרוזת שסבא רבא יצר בתימן והיא עוברת מדור לדור, מחרוזת זו ניתנה לי כמתנת המשפחה לדורות הבאים

חיי הבגרות

בשנות העשרים לחיי האזנו למוזיקה של שירי ארץ ישראל, ורקדנו ריקודי עם. נהנינו מהופעות של זמרים, הלכנו לסרטים והצגות. אמצעי התקשורת היו טלוויזיה, רדיו, טלפון ודואר. לא היו אז פלאפונים ואינטרנט כמו היום.

חיי המשפחה

הקשר בין הורים לילדים התבסס על כיבוד הורים. היינו ילדים ממושמעים מאוד ולקחנו חלק בעבודות הבית. ארוחות שישי ושבת היו מפגש משפחתי, בו דיברנו על מה שקרה במהלך השבוע ושמענו זה על זה. הכל לווה בשירי שבת.

את בעלי רמי הכרתי ב"כפר בתיה", שם למדנו יחד. נולדו לנו שלושה ילדים, ויש לנו שמונה נכדים ברוך השם.

הזוית האישית

סבתא בתיה: נהניתי מאוד לספר את סיפורי לנכדתי לישי, שהנחתה אותי בשאלות הריאיון. לישי הקשיבה בקשב רב, וזה יצר חיבור גדול בינינו. גילינו דברים שלא ידענו אחת על השנייה בפרויקט הזה.

לישי הנכדה: הסיפור של סבתא ריתק אותי, ולמדתי ממנה על הקשיים בהם נתקלו בשנותיהן הראשונות בארץ, ועד כמה הם הצליחו להתגבר ולהשתלב במדינת ישראל. החיבור בינינו היה מצוין ולמדתי דברים חדשים שלא ידעתי קודם.