מאגר סיפורי מורשת

שמי הדסה טוויל, נולדתי להוריי יוסף וחביבה ווחש (פירוש המילה אריות – חיות חזקות) בניסן תשכ"ב (1962) בבית הרפואה "קפלן" בעיר רחובות. נקראתי הדסה, כי הסיפור במגילת אסתר על ישועת והצלת העם היהודי הותיר רושם חזק מאוד על הוריי.

הוריי היקרים

אבא מור (כינוי כבוד) אבי יוסף בן קדיה מסלם ווחש היה אדם יפה תואר, גבוה וחסון. לעינו הגדולות והחכמות היה גוון אפור-ירוק בהיר. זקן עיטר את פניו וראשו היה חבוש בקביעות בכיפה שחורה. אבא היה עסקן, כבר בעליה למטוס לארץ ישראל בשנת 1949, זיהו אנשי צוות המטוס את אבא כאדם אחראי ובעל כריזמה. כשכל נוסעי המטוס, העולים התמימים מתימן שזו להם הייתה הטיסה הראשונה, חששו ופחדו, אבא היה מי שהושיב וחגר אותם, דיבר עימם, הסביר והרגיע אותם. הוא נתן להם תחושת ביטחון שהנה עוד מעט נגיע לארץ המובטחת, ארץ ישראל האהובה. כאשר ירדו מהמטוס ועד הגיעם ל"בית ליד" באזור פרדסיה חדרה של היום, המשיך אבא לסייע להם, ויחד איתו אשתו אהובתו חביבה וביתם רחל בת השנתיים. מהמעברה בבית ליד עברו חלק מעולי תימן לישוב קבע, למושב שתולים.

אבא דאג מטעם הסוכנות לכל צורכיהם של עולי תימן שהתיישבו במושב שתולים. אבא נפגש עם דוד בן גוריון, לוי אשכול ועוד מנהיגי הדור בזמנו. הוא שימש כמא"ז – מפקד אזור. שנים ניהל במושב שתולים את אנשי הכוננות עם נשק ואת השמירה בלילות. תושבי שתולים שמרו בתקופת ה"פאדיון" ובעתות מלחמה (מלחמת השחרור, מלחמת יום כיפור). אבא חילק להם נשקים. הייתה לו יחידת קשר בבית (היה טלפון אחד במושב!) הקוד מטעם הצבא היה "קודקוד, כאן 'חגב', עבור".

בעתות מלחמה (מלחמת יום הכיפור וכו') היה לו קשר עם הצבא. שנים רבות היה אחראי על הנשקייה במושב, שבתחילה מוקמה במרכז המושב, ולאחר מכן הועברה מטעמי שמירה ובטחון לתוככי המושב לתוך מקלט. אבא דאג לתיחזוק הנשקים וניקיונם. בכל פעם שהייתה ביקורת מטעם המדינה, קיבל אבא ציונים גבוהים על התחזוקה הטובה של הנשקים. בתפקיד זה שימש עד שנת 1982. אבא מעולם לא קיבל תשורה או משכורת מהצבא, הכל עשה בהתנדבות כי הייתה לו אהבה עזה למדינה.

אבא שלי הצדיק היה גם בעל קורא עם קול גבוה, צלול ויפה. צעירים אהבו לבוא להתפלל בכדי לשמוע את קולו הערב, למרות שלא היו דתיים. אבא הבין את גודל השעה של העלייה כבר בשנים הראשונות למדינה. הוא הקים במשק בית מדרש 'אהל יוסף' בו למדו ילדי המושב. המקום שקק ילדים וקולות של לימוד תורה ומשניות, קולות של קדושה של ילדי בית רבן הטהורים. ונוות ביתו חילקה דברי מתיקה ומאפים לבאי בית המדרש.

אבא, שאהב מאוד את המדינה והאדמה, היה חקלאי חרוץ שהקדים בכמה צעדים את יתר חבריו בחממות פרחים, בגידול אפרסקים במספר זנים, גת וגידולי ירקות. תמיד הברכה שרתה ביבול שהיה גם משווק לאירופה.

אימא מורתי אמי האהובה והיקרה, חביבה בת סאלם ואמן למשפחת מסורי, הייתה אישה אצילית עם תווי פנים עדינות ועיניים ירוקות ומחייכות. הצחוק והחיוך היו תמיד על פניה. היא הייתה אישה צנועה בלבושה עם מטפחת לראשה ושמלה ארוכה לגופה. דיבורה היה שקט ורגוע עם חיוך נסוך בביטחון, אהבה ואושר. לאימא היה מקצוע ייחודי וחשוב בקרב התימנים – רוקמת את הלבוש התימני. במוזיאון ישראל יש תיעוד על מלאכתה. בתימן הייתה משפחתה בין המשפחות המבוססות כלכלית בגלל עבודה זו. הפרנסה הייתה מכובדת וקיימה אותם באושר רב. אימא הייתה ידועה גם כאשת גמילות חסדים, חסדים שהצנעה יפה להם.

מהוריי האהובים קיבלתי ערכים רבים: דבקות בה', הכנסת אורחים, לשבח את הקב"ה ולהודות בכל הזדמנות. ההודאה והברכה היו שגורות בפי הוריי וחלחלו ליתר האחים ובפרט אליי. הצדק והיושר היו נר לרגליהם. כשבגרתי, ראיתי הרבה עוולות במסגרת עבודתי בהוראה, ולא נותרתי בצד אלא הבעתי דעתי וגרמתי שיהיה צדק.

בין האחים והאחיות יש כבוד, לכידות ואהבה ללא תנאי – זו צוואת אבי: "להיות עובדי ה', ולחיות בלכידות 'אגודה אחת'."

סביי וסבתותיי סבא מסאלם וסבתא קדיה הוריהם של מור אבי יוסף.

את סבא מסאלם לא הספקתי להכיר. הוא נפטר בארץ, בגן יבנה. איש אציל, גבוה ומלא הוד והדר, היה חכם, עובד ה', איש יושב אוהלים שלמד תורה כל היום. זה היה כל מהותו בעולם הזה. אימא שלי תמיד אמרה שמשפחתו של אבא הם אנשים מקובלים, בעלי מופת והוד, ותמיד שיבחה אותם על החוכמה והקדושה שלהם.

סבתא קדיה זכורה לי ממש מעט כי הייתי ילדה קטנה כשהלכה לעולמה. זכורה לי רק תמונת ילדות קטנה של סבתא שבאה לבקר אותנו במושב. סבתא גרה בגן יבנה וכשאבא סיים לבנות את הווילה ונכנסנו לגור בה, עמדה סבתא במדרגות הבית, פרסה ידיים לשמיים וברכה את אבא, את הבן שלה: "יברכך ה' יוסף." היא הייתה עקרת בית ובזמנה הפנוי שזרה סלסלאות מענפי דקלים ומכרה אותם. מספרים שהייתה יראת שמיים וצנועה, והייתה מכניסת אורחים. תמיד הרעיפה הרבה אהבה על כולם. תמיד הגיעה לבקר אותנו כשידיה מלאות במאכלים שבישלה. היא חיה עם אמי בשיתוף פעולה ובכבוד הדדי. אימא שלי מאוד אהבה אותה ואת השושלת של משפחת ווחש.

אני מתגעגעת מאוד לסבים ולסבתות שלי. הייתי רוצה לחוות איתם ילדות, נערות ובגרות, להידבק במעשיהם, לשאוב מהם כוחות, אמונה ויראה. כי באמת הם היו דור ישרים מבורך זרע ה', והם בבחינת ענקיים בכל תחום. הוריי האהובים והיקרים הלכו בדרכם מתוך אהבת הקדוש ברוך הוא, חסד, יושר, עזרה לזולת, בשיחה בבחינת "דאגת בלב איש תשיחנה", במתן בסתר, בשלום בית בין איש לאשתו ובהכנסת אורחים. כל מה שעשו היה בצנעה, במאור פנים ובנפש חפצה.

אני מתפללת שהקב"ה יחיש את הגאולה ויקומו שוכני עפר בגאולה השלימה והקרובה, אמן סלה!

אחיי ואחיותיי נולדתי כילדה השישית במשפחה. לפניי נולדו אחיותיי רחל ורבקה ושלושת אחי בנימין ז"ל, נפתלי ונחמיה. אחרי נולדו עוד שלושה בנים: אביחיל, אריק ועוזי. היות וכך, אני זו שלקחתי אחריות וטיפלתי בהם, דאגתי לצורכיהם הפיזיים, לטייל איתם ואפילו לתחפושות לפורים. זכור לי שאחיי רצו להתחפש לקאובוי, ולמרות מגבלות הזמן שהיו לי, תפרתי להם את התחפושות שבקשו. הייתה לי כלפיהם אחריות ואהבה וזה נתן לי ביטחון עצמי גדול.

כבר בגיל 12 נסעתי עם שלושת אחיי הקטנים, אביחיל בן חמש ועוזי ואריק התאומים בני ארבע, לביתה של אחותי רחל לחופשה בת ארבעה ימים בביתה. אחריות מטורפת! ועשיתי זאת באהבה.

ילדותי במושב שתולים גדלתי במושב "שתולים". השם נלקח מתוך הפסוק מתהילים "שתולים בבית ה'…". המושב הוא מקום קסום, מלא שדות ירוקים פסטורליים, שקט, ללא צפירות של מכוניות, פחם ורעש. המושב צמוד לכביש 4. לא הרחק מהמושב, כשלושה קילומטרים, נמצא האתר ההיסטורי "עד הלום", שם עצרו צבאות ערב ערב מלחמת השחרור בשנת 1949. המושב הוקם בשנת 1950 על ידי עולי תימן.

גרנו בשכנות עם שכנים שגם הם היו מעולי תימן, אך ממחוז שונה. הוריי באו מאזור "איב" ושכנינו מאזור "יענוס". היו הבדלים משמעותיים בין ההנהגות שלהם לאלה של הוריי. כל תושבי המושב היו שומרי מצוות ושבת, מי יותר ומי פחות. במושב יש כעשרה בתי כנסת. בית הכנסת בו התפללנו היה במרכז המושב, נקרא "תפארת ישראל". ביקרנו בו בכל המועדים, בראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה, פורים, פסח ושבועות. כשהייתי חוזרת מהלימודים מ"כפר אליהו" שבגדרה לשבתות בבית, היה לי בו מקום קבוע לתפילה. לימים, כשנולד בני שגיא יצחק, נערכה ברית המילה בבית הכנסת הזה, והסנדק היה סבא יוסף ז"ל.

את הקניות ערכנו בעיר הגדולה הסמוכה אלינו, אשדוד, ובעיירה שלימים הפכה לעיר, קריית מלאכי.

ביתנו היה מרווח ומסביב לו גדלו עצי פרי, זיתים, ענבים ודקלים. מור אבי יוסף ז"ל בנה וילה, בית מפואר וגבוה עם ארבעה חדרים ושתי מרפסות גדולות. אבי גם קנה את הריהוט שכלל מזנון כלים נאים, ספריה מפוארת של ספרי קודש, ספה וכסאות מרופדים, שטיח פרסי חדש ועוד. בסמוך לבית הוא שתל שדרה של ברושים לצל ולהגנה מפני רוחות עזות.

יש לי זיכרון מתוק ונעים ממרפסת הבית, שם אבא היה מלמד את אחיי התאומים, אריק ועוזי, ועוד אח נוסף, אביחיל. מהמרפסת היו בוקעים קולות ערבים של לימוד תורה וטהרה – לימוד תורה בתימנית. עוד זיכרון ילדות מתוק וענוג יש לי משולחן שבת וההכנות לשבת. עד היום עולה דמותה של אמי מנפה קמח ומכינה מספר רב של בצקים בשלל טעמים וצורות: לחמניות, קובנה, דמול ועוד. בליל שבת ישבו מסביב לשולחן מספר רב של משתתפים, כל בני המשפחה ואורחים. הייתה אווירה שקטה, כולם רגועים ושמחים. אבא קידש ברגש ובקול רם, עצם את עיניו והתכוון בברכות. הארוחה ממעשה ידי אמי המבורכת הייתה טעימה והכל בשפע. בקיץ אבא חתך פלחי אבטיח ומלון והגיש לכל ילד באופן אישי לקינוח. גם כאן אני זוכרת את מאור פניו והחיוך הקסום שהיה לו בצרוף לפלחי הפירות.

זוכרת גם את אימא ז"ל מכינה כל בוקר אוכל חם ומגוון. פעם זו הייתה דייסת סולת עם חמאה, פעם זו הייתה "סמנה" – דייסת אורז עם חלב וחמאה. ביום שישי הייתה מכינה "לחוח" – סוג של פנקייק תימני, מאכל טעים עם שוקולד. את הלחמניות הטעימות שלה והקובנה המשגעת שלה לא אשכח אף פעם. הממתקים שאכלנו היו גלידת "טנא נוגה" בצורת פירמידה שהייתה טעימה ברמות, שוקולד פרה חלב של "עלית" ודובשניות ענק בצורת "לב".

בגדים קנינו בעיירה הסמוכה קריית מלאכי. אבא היה לוקח אותי לחנות הבגדים לבחור בגדים, ובמסגרת התקציבית שהייתה לו הוא קנה לי בגדים לחג. עד היום אני זוכרת את חליפת הטוניקה הכתומה וורודה וזוג הנעליים הגבוהות שנקנו לפני פסח, מתרגשת לספר עליהם כאילו נקנו עכשיו.

בילדותי המשחקים היו מאוד מגוונים: קפיצה על חבל, משחק כדור יד, ים יבשה, יחיד רבים ועוד. היו לי אוספים של מכלי שמנת, אשל, עטיפות מסטיק, פקקים וכל האביזרים של מכולת כמו בקבוקי בירה, בקבוקי זכוכית של חלב, קופסאות של סיגריות ועוד. כך הייתי משחקת מוכרת ב"מכולת". שיחקנו הרבה מחבואים ברחבי המשק. טיילתי הרבה מסביב למושב עם חברותי שאהבתי להיות בחברתן.

אהבתי לקרוא ספרים, במיוחד ספרי קודש שהיו לנו בבית, וגם ספרים שהשאלתי מספריית בית הספר היסודי. היו אלה הסיפורים הקלאסיים של פעם – "חסמבה", "דני דין", "לסי שובי הביתה" ועוד. כשלמדתי בתיכון נהגתי בכל בוקר לפני התפילה לקרוא בספר "מסילת ישרים".

השתתפתי בחוגי תפירה, מקרמה וציור. אהבתי מאוד לסרוג סריגת תחרה, לתפור במכונת תפירה, לבשל ולאפות. מלבד כל אלה הייתי גם עוזרת הרבה במשק בשעות הפנאי שהיו לי.

מקומות לימוד מכיתה א' עד ו' למדתי בביה"ס היסודי "שבזי" שבמושב שתולים. בשנות התיכון למדתי ב"כפר אליהו" בגדרה של פועלי אגודת ישראל. הלימודים היו משולבים עם מגורים בפנימייה. בבית ספר זה עוצבו אישיותי וחיי הרוחניים. שם נחשפתי ללימוד מתוך "מסילת ישרים" ולימודי חסידות. שם הבנתי מהי אהבת ארץ ישראל אמיתית ודבקות בקדוש ברוך הוא מבלי להתבלבל מהבלי עולם הזה. המורות היו חרדיות מלאות חוכמה, הן היו מודל חיקוי מושלם לנערה מתבגרת, ושאבתי מהן המון השראה. היה קוד לבוש צנוע עליו הקפידו באופן ברור. בלימודים היו לנו ליווי והדרכה צמודים. תמיד המורות היו שם לצידי שאצליח ואעפיל מעלה מעלה.

יצאנו להרבה טיולים ברחבי ארץ ישראל, ביניהם לאילת, לסיני, לשומרון, לצעדות ירושלים, סליחות בכותל בימים נוראים ועוד. השבתות היו עבורנו מעין עולם הבא בגשמיות והרבה ברוחניות. היו הרבה מפגשים ושיחות שבת, ושיעורי תורה עם אנשי רוח דתיים וחרדים.

ב"כפר אליהו" היה סמינר להוראה בו למדתי ארבע שנים והודות ללימודי שם זכיתי לעסוק בהוראה ולחנך תינוקות של בית רבן במשך 35 שנים.

הקמת בית את בעלי משה הכרתי בשידוך והתחתנו בחשוון תשמ"ד. הקב"ה חנן אותנו בשישה ילדים חסידיים ונהדרים, שתי בנות וארבעה בנים. תמיד ניהלנו בביתנו אורח חיים דתי חרדי, אך שאפנו להתקדם במעלות הקדושה והיראה. נהגנו להשתתף בשיעורי תורה אצל הצדיק הרב יורם אברג'יל זצ"ל והתייעצנו אתו הרבה. ילדיי למדו בבית ספר "ברויאר" בקיבוץ חפץ חיים. בנקודת הזמן אז, התייעצנו עם הרב על מסגרת יותר חרדית לילדינו, והוא המליץ שילמדו בתלמוד תורה במוסדות חב"ד בקרית מלאכי. הרב תיווך, ליווה ויצר קשר עם הגורמים הרלוונטיים, וילדי התקבלו לתלמוד תורה בקרית מלאכי לפי המלצתו וברכתו. קבלנו מהרב הבטחה שילדינו "ילכו בדרכי ישראל סבא", ואני רואה עין בעין את ברכותיו מתקיימות הלכה למעשה. ילדיי חסידיים מנהלים אורח חיים חסידי ומקושרים לרבי מליובאוויטש. אפילו אחת מבנותיי הייתה בשליחות בבולגריה.

במשק שלנו יש יחידת דיור בה גר שליח חב"ד, הרב שלום דרחי, שמנהל במושב את כל המבצעים והשליחות ביד רמה, בבחינת "יפוצו מעיינותיך". תושבי המקום מאוד מתפעלים מהפצת התורה בדרכי נועם ומברכים על פעילותו יחד עם רעייתו חיה מושקא דרחי. עוד הוכחה למה שהרב יורם אברג'יל זצ"ל חזה, ניבא והביא לקשר שלנו עם הרבי וחסידות חב"ד. הכל נזקף לזכותו!

סבתא הדסה עם הוריה ז"ל

עתות מלחמה

מלחמת ששת הימים זכורה לי ממש בבירור. אני זוכרת את החשש הרב והפחד, את רצועות הסלוטייפ שהודבקו לאורך ורוחב כל החלונות כדי שהזכוכיות לא יתפזרו אם החלונות יתנפצו. בנוסף, הוריי דאגו לכמות מספקת של מזון בבית. אני זוכרת גם את השוחות שחפרו הוריי מתחת לאדמה בקרבת הבית. כשנשמעה אזעקה נכנסתי לשם יחד עם כל בני המשפחה. הייתי אז בת חמש בלבד. יחד עם זאת, זכורים לי גם הביטחון והאמונה בקב"ה.

הוריי הקרינו סביבם שלווה וזה נסך בי ביטחון רב. במהלך חיי היו מלחמות רבות, ובכולן לא היה בי פחד אלא אמונה וביטחון בה'. במלחמת יום הכיפורים הייתי בת שתים עשרה. אז כבר נבנו מקלטים והיה לנו מקלט להיכנס אליו בזמן האזעקות. במלחמת שלום הגליל הייתי בחורה בת תשע עשרה. במלחמת המפרץ הייתי כבר בוגרת, נשואה ואימא לילדים וכך בכל שאר המלחמות וסבבי הלחימה שהיו בעזה.

עוד דבר שאני זוכרת הוא שהתקשורת בימי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הייתה מעטה, ולא היו טלפונים, כך שקשה היה ליצור קשר עם החיילים וגם לא ידענו הרבה ממה שקורה. במושב היו אז מאה משפחות ורק טלפון אחד לכולם. מכיוון שאבי היה מא"ז (מפקד אזורי), היה לנו מכשיר קשר, כך שהייתה לנו תקשורת חיצונית וידענו הרבה פרטים ודברים בענייני המלחמה. הרבה התפללנו ואמרנו תהילים, היינו קשובים כל הזמן להוראות של הג"א (מה שנקרא היום פיקוד העורף). שלחנו ללוחמים אגרות ברכה וחבילות של תמרוקים ודברי מתיקה. החיילים לחמו בחזית כמו אריות, בעוז ובגבורה עילאית. כאשר שבו משדות הקרב, סיפרו מעט מאוד על הקרבות. הקרבות היו קשים והלוחמים נצרו את סודותיהם בליבם.

במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, נלקחו חיילים כבר ביום שישי לשדה הקרב. אחי בנימין ז"ל נאסף מהבית בסביבות השעה 16:00, כמעט כבר נכנסה השבת. במשאית שבאה לקחת אותו היו עמו כמה חיילים. שאלנו את בנימין ז"ל לאן אתה הולך? מה קורה? ואז הוא אמר ואלו מילותיו: "אני הולך להרוג או להיהרג." אבא, אימא וכל האחים היינו במשך המלחמה בחשש ובפחד מהבלתי ידוע. בערך כחודש היינו מרוטי עצבים וכאב, הוריי היו מאוד מודאגים וכאובים כי לא היה קשר חוץ מגלויה אחת או שתיים. בסוף לאחר כחודש אחי בנימין חזר הביתה שלם ובריא. אבא ואימא ערכו סעודת הודיה גדולה, כמה שמחנו שהכול בסדר וחזר בשלום משדה הקרב. אך לאחר שנים, אחי האהוב והיקר בנימין נפטר ממחלת הסרטן בעודו בן 33 בלבד, אב לשני בנים שיבדלו לחיים ארוכים. זכורה לי האמירה של אבא אחרי מות אחי: "קיבלתי פיקדון מהקב"ה ועתה החזרתי אותו, הוא עשה את שליחותו בעולם הזה." כמה האמירה הזו ריפאה אותי ונתנה שקט לנפשי ואמונה גדולה בקב"ה. הסיבה לכל המלחמות היא "ועשיו שונא ליעקב" – הערבים כל כוונתם ורצונם הוא להשמיד אותנו את העם היהודי. הם תמיד אמרו זאת והכריזו על כך.

לסיום

אני מתגעגעת להרבה דברים, במיוחד להוריי האהובים שחסרים לי, שלא הספיקו לראות את נכדיהם וילדיהם, שהולכים בעקבותיהם, בדרך התורה והמצוות. רק בחתונת בני שגיא יצחק, אבא של שיינא, הם זכו להיות.

הזוית האישית

סבתא הדסה: תוכנית הקשר הרב דורי מהווה ציון דרך לדורות הבאים, למודל וחיקוי, להמשך שושלת הדורות, עם דבקות בקב"ה, לעובדו באמת. תוכנית זו מאפשרת לראות את "אילן היוחסין" – בבחינת דע מאין באת, ולגלות שאנו נשענים על אילנות חזקים וחסונים שהם ההורים שלנו הצדיקים. אהבתי מאד את המפגשים המשותפים שהיו לי עם נכדתי שיינא המדהימה. הם תרמו תרומה גדולה לחיבור בינינו, היו לנו שיחות מעמיקות על הזכות ללכת בדרכי האבות. התוכנית העלתה בי זיכרונות נעימים וענוגים מתקופת ילדותי ובגרותי, ושמחתי מאוד שסיפור חיי עניין וסקרן אותה.

שיינא: אהבתי במיוחד את הזמן האישי שהיה לי עם סבתא במפגשים שלנו. שמעתי ממנה כל כך הרבה סיפורים שלא ידעתי עליהם. יכול להיות שלא הייתי יודעת אותם לעולם לולא הקשר הרב דורי. תהליך הכתיבה היה מפרך ומייגע, אך האמת שרובו עבר את הסקירה של המורה חגית ועזרתה. בזכותה הוקל לי בתהליך הכתיבה.