מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה הלפרין. נולדתי בשנת תשכ"ב – 1962 בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, שהייתה מדינה ממדינות ברית המועצות. זו מדינה דיקטטורית, שדת הייתה שם מחוץ לחוק, וכמובן שליהודים היה אסור ללמוד תורה ולקיים מצוות באופן גלוי. בתי כנסת ותלמודי תורה היו אסורים, וכן שחיטה יהודית. שבתות וחגים היו ימי עבודה ולימודים כרגיל.

באוזבקיסטן, רובה של האוכלוסייה מוסלמית. זו מדינה ששימשה כציר מרכזי למסחר בין סין למדינות אירופה. השפות המדוברות בה הן רוסית ואוזבקית, הערים החשובות בה הן טשקנט, סמרקנד ובוכרה.

הורי, הרב מרדכי וזלדה קוזלינר, היו אנשים אציליים, בעלי חסדים, שהתאפיינו בטוב לב, מסירות, אחריות ואכפתיות לזולת. הם שמרו על מצוות קלה כבחמורה גם בסביבה גויית ובשלטון קומוניסטי. הם גידלו אותנו באהבה ובשמחה ללא מסגרת של מעון או גן, כדי שלא ניחשף לתכנים לא ראויים, והשלימו לנו בבית את כל החומרים שנלמדו במוסדות החינוך, נוסף לחינוך יהודי חסידי, מה שלא יכולנו לקבל במסגרות הרשמיות. אימי, תחי', הקפידה תמיד על כיסוי ראש מלא וצניעות מירבית, דבר שלא היה מובן מאליו. אבי ע"ה עסק בענייני וצרכי הכלל, דאג להקמת מקוואות, להתוועדויות חסידים, למנייני תפילה, לבחורי ישיבה שיוכלו ללמוד במחתרת, תר אחר ספרי חסידות עתיקים ודאג להצילם למקום מבטחים.

אמנם לא הלכנו לגן, כפי שציינתי, אבל לבית הספר הייתה חובה להגיע! בית הספר היה בית ספר גויי, קומוניסטי, מעורב בנים ובנות.

להורי נולדו שבעה ילדים. אני הבת השנייה במשפחה. לשמחתי, אחותי הבכורה הלכה לבית הספר הגויי לפניי, וממנה רכשנו ניסיון וידענו כיצד להתנהל שם בשבת ובכל הקשור להיותי יהודייה. היא סללה לפניי את הדרך. לאשרי, לא הייתי צריכה לשמש דוגמה לאחיי שבאו אחרי, כי בשעה טובה עלינו לארצנו הק', וכולם כבר למדו במוסדות על טהרת הקודש. בכל אופן, השפעתי על אחיי מהידע ביהדות שהצלחתי לספוג וללמוד, מהנחישות, מהמסירות ומכל מה שחישל אותי במהלך שנותיי ברוסיה.

סבא וסבתא מצד אבי

סבי, הרה"ח חיים שניאור זלמן קוזלינר (הידוע בכינויו חז"ק), היה מזקני החסידים ששמרו על הגחלת היהודית ברוסיה הסובייטית. הוא היה מזכירו האישי של הרבי מהוריי"צ נ"ע. בט"ו בסיוון, ביום בו סבא וסבתא ציפא נישאו, נאסר הרבי מהוריי"צ במאסרו המפורסם. כשסיפרו לסבא על המאסר, נאלץ החתן לברוח עם כל הסודות שידע (שמות מוהלים, שמות שוחטים, מי משלם, מי מתחזק, היכן נאספים, היכן לומדים במחתרת…), והשאיר את הכלה הטרייה והצעירה בבית הוריה. במהלך השנים סבא נעצר, ונשפט לעשר שנים בכלא. אחרי פטירת סטאלין, שוחררו האסירים, אך אותו היגלו לסיביר, מה שמעיד על 'חומרת העוון' בגינו נשפט. בסיביר עבר תלאות רבות עד מאד. כאשר סוף סוף השתחרר, התיישב בעיר צ'רנוביץ', שם התאחדה המשפחה: סבא, סבתא ובתו הצעירה. בתו הגדולה התחתנה בשנים בהן היה בגלות, היא נישאה מאד צעירה והסיבה המרכזית הייתה כי היה חשוב שתשנה את שם משפחתה שהיה ידוע ו'מסוכן'. כמוהו, גם סבתא ציפא נתפסה ונעצרה בעוון זיוף דרכונים לשחרור יהודים לצאת את שערי רוסיה. היא ישבה במאסר, והילדים (אבא שלי ואחיותיו) נשארו לבד ללא הורים במשך כמה שנים. אבי שהיה הבכור, היה נער צעיר, שמר על אחיותיו והיטלטל איתן ממקום למקום. משפחות חב"דיות, ידידי המשפחה, לקחו אותם בחסותם ואירחו אותם במסירות.

ברבות השנים לאחר איחוד המשפחה, סבא וסבתא גרו בסמרקנד, מרחק טיסה מעירנו טשקנט. היינו מבקרים אותם מעת לעת, היינו בקשר אמיץ. בערוב ימיהם זכו להגיע לארץ ישראל, ולגור איתנו בשכונה אחת, שכונת נחלת הר חב"ד בקריית מלאכי.

אבא שלך נולד בשנה שסבא נפטר, והוא הראשון במשפחה שנקרא על שמו.

סבא וסבתא מצד אמי לבית משפחת קפובסקי

סבא ר' אברהם ע"ה, אביה של אמי, נהרג במלחמת העולם השנייה. אימי הייתה אז ילדה קטנה בת חמש. כשהחלו ההפצצות על לנינגרד, גייסו אותו למלחמה, ממנה לא חזר. סבתא שרה ע"ה עם אימי שהייתה בת יחידה, יחד עם כל משפחתה, הקרובה והמורחבת, ברחו מלנינגרד מזרחה, כדי להתרחק ככל האפשר מאזור הלחימה ומהזוועות שחוללו הנאצים ימ"ש. הם הספיקו לברוח ברכבת האחרונה שיצאה מלנינגרד, לפני שהגרמנים הפציצו את העיר עד תומה. בדרכם הם עברו הרבה טלטלות, תלאות, ניסיונות ועיכובים עד שהגיעו לטשקנט שבאוזבקיסטן. סבתא שרה הייתה אישה טובה, חכמה ומסורה. גם היא נפטרה בגיל צעיר, שלושה חדשים לפני שנולדתי, ואני נקראתי על שמה. לא הכרתי את הוריה של אמי, אך גדלתי על הסיפורים של בית מכניס אורחים, דואג לזולת, מסור ואכפתי.

חוויה מטלטלת שזכורה לי מילדותי

בהיותי בת ארבע, התרחשה בעירנו רעידת אדמה בעוצמה חזקה מאד. הבית שלנו נהרס כולו. הורי הוציאו אותנו משם בחושך ובקור, כשאחי התינוק עטוף בשמיכות. באותו זמן, אחותי הבכורה הייתה מאושפזת בבית רפואה לאחר ניתוח אפנדיציט. אמי לבשה מעיל על כתונת לילה, ורצה אליה ברגל (מרחק נסיעה) במטרה להגיע אליה מהר ולראות מה קורה. גם בבית הרפואה פינו את כולם החוצה, ואמי פשוט החזירה את אחותי הביתה (בלי שום מכתב שחרור). בינתיים, אבי שמר עלינו. כשהוא רצה להיכנס לקחת משהו מהבית, נלחצתי והתחלתי לצעוק, פחדתי שמה שנשאר מהבית יקרוס עליו.

וכמו בסיפורים, גרנו באהל. בהמשך נסענו לסבי וסבתי בסמרקנד, ושם שהינו עד שקיבלנו דירה חלופית, באזור אחר בעיר.

מקום מגוריי

גרנו בעיר שבה כל שכנינו היו גויים. דירתנו הייתה בקומה שניה בבניין בן 4 קומות. הייתה זו דירת ארבעה חדרים כולל סלון. לא הייתה מכונת כביסה בבית. את הבגדים כיבסנו באמבטיה עם סבון וקרש מיוחדים. בבית הייתה פינה מיוחדת בארונית התחתונה במזנון, שבה הטמנו ספר תורה וכמה ספרי קודש. זכורה לי כחוויה שבחורף היינו גולשים במזחלות שלג במרחבי השכונה. מאז אני מתגעגעת לשלג, ובמיוחד לריח השלג. יש בו משהו נקי, זך, טהור.

קניות

מצרכי מכולת ערכנו בחנות השכונתית, עד כמה שהיה אפשר. הקפדנו על כשרות מהודרת, ולכן את רוב המאכלים אמי הכינה בבית. עוף – שחטנו והכשרנו, חלות – לשנו ואפינו, חלבי – כמעט שלא אכלנו בגלל בעיית חלב עכו"ם. ירקות ופירות היינו קונים בשוק העירוני.

משחקים ושעות פנאי

הרבה משחקים לא היו. בובות היינו מכינות ממגבות. לא זכורים לי משחקי קופסא, או הרכבות, או כל מה שיש היום לילדים. היו לי תחביבי "אוספים" – כמו עטיפות "מוזהבות" של סוכריות, החלקתי אותם ושמרתי עליהם. בשעות הפנאי הייתי משחקת עם האחים הקטנים בבית, יוצאת לטייל בשכונה עם חברות, משחקת 'קלאס'. קראתי סיפורי ילדים עממיים.

החברות שלי

חברותיי היו בנות השכונה. כשהזמינו אותי לביתן, הקפדתי שלא לאכול מאומה! לא להתכבד בכלום! ותמיד חיפשתי תירוצים להימנעותי. לומר להן שאני יהודייה לא היה שייך, אסור היה לי לספר! ייתכן שחלקן ידעו על כך, אם כי חיצונית זה לא ניכר. כולנו היינו עם אותה תלבושת (שהייתה שמלה), כולן לבשו פחות או יותר בגדים באותו סגנון. אלי הביתה לא ששתי להזמין מחשש שיגלו סממני יהדות, ולכן בליל שבת כשנרות השבת דולקים לא היה ניתן להכניסן הביתה, לפני פסח ובחג עצמו גם הייתה לי בעיה לארח חברות כדי שלא יכניסו חמץ.

בגדים

בבית הספר הייתה תלבושת אחידה, שמלה חומה, ועליה סינר מלמלה לבן. בכיתות הגבוהות הייתה גם בנדנה בצבע אדום שקשרנו מתחת לצווארון השמלה. הבנדנה האדומה סימלה את הקומוניזם! לקטנות, הייתה סיכה על הבגד, עם דמותו של העריץ ולדימיר לנין, שהיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית. בבית לבשתי בגדים רגילים: חולצות, חצאיות, סרפנים, שמלות. חשוב לציין שגם החברות הגויות לא לבשו מכנסיים.

חוויה שהייתי צריכה להתמודד איתה

להיות יהודייה בין האומות. שאף אחד לא יידע שאני יהודייה, שאני שומרת מצוות, שאסור לי לאכול בחדר האוכל של בית הספר, שאסור לי ללכת לבית הספר בשבתות ובחגים ועוד ועוד. ההתמודדות בעצם הייתה כפולה – גם לשמור על היהדות, וגם לשמור על זה בסוד. כילדות, אחיותיי ואני, היינו מאד בוגרות והבנו את האחריות. למשל, זכורני שפעם תקעו בשופר בביתנו בחודש אלול, הייתי עם אחותי למטה בחצר עם חברות, הרחקנו את החברות מקרבת הבית באמתלות שונות כדי שלא תשאלנה שאלות מיותרות על הקול 'המוזר' הבוקע מחלון ביתנו.

מנהגים, חגים ומסורת

בית כנסת בשכונה לא היה. בשבת, היה מניין חשאי בביתנו. הגיעו יהודים מהשכונות האחרות שבעיר. הם הגיעו טיפין טיפין בשעות שונות של הבוקר כדי לא לעורר תשומת לב מיותרת, עד שהתאסף מניין. כמובן, נעלנו את הדלת החיצונית, ופתחנו לדפיקה רק לפי סימן מוסכם מראש, שהיה קוד בין אנ"ש. את הטליתות היו מביאים ביום שישי, כי אין עירוב ולא היה ניתן לטלטל אותן בשבת, וכמובן לא היה שייך ללכת עטופים עם טלית בגלוי. היו מספר סידורים, חלקם בכתב יד. כילדה, לא ידעתי מהיכן השיגו אותם. גם ספר תורה היה לנו במניין זה. מדי פעם המניין היה עובר לביתו של מישהו אחר, כדי לא לעורר תשומת לב, ולהעלים ראיות לפעילות לא חוקית.

בשמחת תורה, המניין היה עובר למשפחה שגרה בקומה ראשונה, כדי שאפשר יהיה לרקוד בלי שרקיעת הרגליים תהווה הפרעה לשכנים ותעורר תשומת לב מחשידה. למניין זה של שמחת תורה והקפות הצטרפו נשים ספורות. את ההקפות ערכו סביב השולחן. כמובן שהיה גם 'משקה' לאמירת 'לחיים' כראוי לחסידים, והתוועדות חסידית.

בראש השנה – התאספנו אצל משפחה מסוימת בדירה עם מרפסת סגורה. בחדר המרכזי התפללו הגברים, ובמרפסת הנשים. היו נשים שלא ידעו להתפלל. אחת הנשים אמרה, לפני תקיעות השופר, בקול את המזמור "למנצח" – שבע פעמים, וכולן חזרו אחריה בבכיות. וזו הייתה ההכנה לתקיעת השופר. כמתבקש, סגרנו את כל חלונות הבית והגפנו את התריסים, כדי שקול השופר לא יישמע מחוץ לדירה. ככלל, מקומות המפגש של היהודים לתפילות, התוועדויות וסעודות מצווה היו בבתי אנשי שלומנו, בחשאיות וסודיות.

הסביבון של חנוכה היה ייחודי, בכך שאבי הכין אותו לבד, מעץ. הוא חתך חלק ממקל של מטאטא, שייף מארבעה כיוונים, למטה לחוֹד ולמעלה לידית. שיחקנו בו בהנאה, כשהאותיות בו היו נ. ג. ה. ש.

החג שאהבתי במיוחד הוא פורים, כוונתי לפורים שחגגנו בארץ ישראל. חיבתי היתרה לפורים, היא לא רק בגלל התחפושות, כי אם ובעיקר בגלל משלוחי המנות. בזמנו, לא היו קונים מארזים ועיצובים, היו פשוט מכינים עוגות בבית. השפע, הגיוון, הריחות והטעמים זכורים לי עד היום. אחיותיי ואני הלכנו לנשים מוכרות מהשכונה, בשליחות אימי, והיינו מתחרות מי תלך למי לפי היצע העוגות שהיא מכינה. הייתי מכינה צלחת מכובדת למחנכת שלי, עם מגוון עוגות, והייתי גאה לספר שאת הכל אפתה אימי ושום דבר לא קנוי. האמת, לא זכורות לי עוגות קנויות בילדותי. בפורים של שנת הבת מצווה שלי הייתי אצל הרבי, וכמובן זכיתי להיכנס ליחידות. התארחנו אצל משפחה אמריקאית והופתעתי לראות משלוחים מוכנים מראש, עטופים בצלופן עם בונבוניירות ואננס. לא הכרתי כזאת "תופעה". ימי הפורים והימים הקודמים להם, עם השמחה, העליזות וההכנות החגיגיות, נמשכים כחוויה עד היום. תמיד שמחתי להגיע גם לירושלים, ולחוות את האווירה של החג בשכונת גאולה. לקחתי לשם את ילדי, והיום משתדלת את נכדי.

בילדותי ברוסיה, לא חוויתי את החג בחגיגיות מיוחדת. זכורה לי פעם אחת ששמעתי מגילת אסתר. זה לא היה במניין בביתנו. זה היה כשהייתי אצל קרובי משפחה, שגרו בבית קרקע, ומה שזכור לי מאותה קריאה, זה רקיעת הרגליים בעת שהזכירו את 'המן'. לא הכרתי רעשנים, 'אקדחים', ליצנים, מסכות… אמי הייתה נוסעת מחוץ לעיר עם משלוחי מנות מרחק של יותר משעה נסיעה, לחלק לקרובי משפחתה, ואבי היה נשאר להשגיח עלינו בבית, וכשאמי שבה הוא היה יוצא להתוועד בהתוועדות חסידים.

חוויה משפחתית חקוקה בזיכרוני מפסח, מלילות הסדר. כל המשפחה ישבנו יחד בשקט ובחשאיות, כדי לא לעורר תשומת לב מיותרת אצל השכנים. אכלנו מצות עבודת יד, שנאפו במחתרת, והובאו הביתה, עטופים בכמה עטיפות לשמירה מירבית מפני חמץ. זוכרת את שאלת "מה נשתנה" שלמדנו בבית מראש לאומרה, לא פספסנו את המנהג של יציאה מפתח הבית עם נרות החג בעת אמירת 'שפוך חמתך אל הגויים…' למרות הסיכון המובן ביציאה 'אל תוך הגויים'. זוכרת את אבא אוכל את המרור ובוכה! בכה גם על הגלות הסובייטית, וממש נחנק מבכי וממרירות המאכל. בסוף הסדר הכרזנו בקול: 'לשנה הבאה בירושלים', בכוונה עמוקה לזכות לצאת מרוסיה ולהגיע לארץ ישראל.

קיבלתי מהוריי את הערך של שמירה על עקרונות. שמירת שבת, שמירת כשרות, שמירה על כל מה שצריך ללא פשרות וללא עיגולי פינות.

מעניין לציין, לימים כשאמי הייתה ב'יחידות' אצל הרבי, ומסרה בידיו תמונות של כל ילדיה (לבקשתו של הרבי מאבי שלקראת נסיעתה יצטלמו הילדים ותביא איתה את התמונות) חייך הרבי חיוך גדול והגיב בהתפעלות: כיצד מגדלים כאלה ילדים ברוסיה הסובייטית…

סבתא שרה עם הוריה, אחותה הגדולה, ואחותה הקטנה, בברית המועצות של אז

משאלות ליבי בתור ילדה

לזכות להגיע לארץ ישראל. זה היה האיחול שאיחלו בכל מפגש של המשפחה המורחבת. כילדה אפילו לא הבנתי לגמרי את המשמעות. ידעתי שיש ארץ שהיא של היהודים. ארץ זבת חלב ודבש. ב"ה זו משאלה שהתגשמה!

בית הספר בילדות

ברוסיה למדתי בכיתות א'-ב'. מעניין לציין שברוסיה לא כתבנו בעיפרון. כתבנו, כבר מכיתה א' בדיו וציפורן. היינו טובלים את הציפורן (כמו נוצה) בדיו, וכך כתבנו במחברות. אסור היה לטעות, כי אי אפשר למחוק. צריך היה להיזהר שלא ייתז כתם של דיו על המחברת, והכתיבה הייתה צריכה להיות מדויקת, מסודרת ונקיה. לכל מקרה, היה מצורף לכל מחברת נייר סופג, בדומה לטישו, והיה וניתזה טיפה מיותרת, מניחים את הנייר לספוג את 'הטעות'.

בארץ למדתי בבית ספר חב"ד בנחלת הר חב"ד, שבקריית מלאכי. למדנו את אותם מקצועות שלומדים גם היום. זכור לי שיעור זמרה, למדנו בו את שירי ארץ ישראל. בהיותי עולה חדשה, היה לנו גם שיעור 'אולפן'. ובו היינו לומדות עברית – קרוא וכתוב. אם כי ידעתי לקרוא עוד לפני עלייתנו ארצה. הורי שכרו עבורנו במיוחד מורה – אישה מבוגרת, שהגיעה לביתנו ולימדה אותנו אותיות וקריאה. ידענו להתפלל ברכות השחר וקריאת שמע. היא גם ספרה לנו סיפורי תורה וחגים, מה שלא התאפשר בבית הספר הסובייטי. ושוב אדגיש, שהיה זה בחשאיות ובסוד מוחלט! אף חברה מחברותי לא ידעה על כך.

הייתי תלמידה חרוצה, צייתנית, מסודרת ועם קבלת עול. אהבתי מאד חשבון. פחות אהבתי חיבור, עברית ושפה. היו שיעורי בית והיו גם מבחנים. הלימודים היו עד שעות הצהרים. לרוב סיימנו בשעה 13:00, ולפעמים בשעה 14:00, והספקנו הכל! גם ללמוד, גם להיבחן וגם לשחק בהפסקות. בהפסקות שיחקנו הרבה במשחק החצר שנקרא "קלאס". וזה בנוסף למשחקי כדור, חבל, 'שבויים', 'מטפחת', ועוד.

מבין העבודות, המבחנים ושיעורי הבית, זכורה לי במיוחד מחברת גאוגרפיה. השקעתי בה רבות. למדנו על ארצות אירופה, ובחרתי להרחיב על אנגליה. השגתי גלויות, אביזרים וחפצים שקשורים למדינה זו, והדבקתי במחברת. זו הייתה בעצם דפדפת, וכל עמוד מושקע יותר מקדמו. על הדפדפת הזו שמרתי כמעט עד החתונה.

בסוף כל שליש קיבלנו תעודה, בשונה מהיום, ששנת הלימודים מתחלקת לשתי מחציות. הציונים היו במילים – טוב מאד, טוב, מספיק וכו', והערה כללית למטה. לא הייתה הערה ליד כל מקצוע.

היו גם מסיבות כיתה, מסיבות תקופתיות ומסיבות סוף שנה. המסיבה המיוחדת הייתה בסיום כיתה ט', כשסיימנו את בית הספר היסודי. המסיבה נערכה במתנ"ס עם הצגה שכיתתנו הציגה. נושא ההצגה היה תקופת האינקוויזיציה, בה משפחת אנוסים שומרת על היהדות. שיחקתי בתפקיד הראשי, הייתי דמות האבא של אותה משפחה. באותה מסיבה גם קיבלנו תעודת גמר, ספר תנ"ך, ועוד ספר כשי.

היו כמובן גם טיולים בית ספריים. לטיול לא יצאנו באוטובוסים ממוזגים! יצאנו בטנדרים פתוחים מאחור, עם ספסלים משני צידיו. כל הדרך שרנו, שיחקנו במשחקי חברה, והיה גיבוש בעצם הנסיעה, עוד לפני שהגענו ליעד. נכון לציין שהצטיידנו במים, אך לא בבקבוקים, ולא במימיות, אלא במימיות צבאיות עם חגורה על המותניים. המורה שזכורה לי במיוחד היא הגברת נחמה כהן שחינכה אותי שלוש שנים ברצף בכיתות ז'- ט'. היא הייתה בעלת ידע רחב, והרבה סיפרה מעבר לחומר הלימודים. תמיד התעניינה בנו, והביעה אמפתיה. היו בה יושר ועמידה על עקרונות. דמותה היוותה עבורי דמות של הערכה והערצה.

**כשאני מספרת על זיכרונותיי מבית הספר היסודי, אני רוצה לציין חוויה מיוחדת על רקע המלחמה המתנהלת עכשיו 'מלחמת שמחת תורה'. גם אצלינו היו תרגילי הג"א ('הגנה אזרחית' – מה שהיום נקרא 'פיקוד העורף'), אבל התרגילים לא היו להיכנס למרחב מוגן ולמקלטים, התרגיל היה לקפוץ מחלונות הכתה, כי האיום היה מחבלים! לא היו טילים וצבע אדום, לא אזעקות והתרעות, אלא כפי שציינתי חשש מחדירת מחבלים. בשער בית הספר לא היה שומר עם נשק. ההורים שמרו בתורנות. הורים שעבדו ולא היו פנויים לשמירה, שלחו את הסבתא. וכך, סבתא מבוגרת אחת, ללא נשק ואמצעי לחימה, שמרה על תלמידות בית ספר כולו. 'אם ה' לא ישמר עיר שווא שקד שומר…'

תיכון

למדתי בתיכון "בית רבקה" בכפר חב"ד, במגמה עיונית. המקצועות שלמדנו היו מקצועות לבגרות, כשאת רוב היחידות הקדישו למקצועות קודש. בשונה מבית ספר היסודי בו מלמדות רק מורות, היו לנו גם מורים רבנים, היה מנהל בית ספר ולא מנהלת כפי שהורגלנו. הגענו לתיכון מכיתה אחת ביסודי, ופתאום גילינו שחילקו אותנו לשתי כיתות. התיכון היה גדול, בכל שכבה שתי כיתות, ולמדו בו בנות מכל הארץ. בכינו, רצינו להישאר יחד, אך נשארנו בשיבוץ של שתי כיתות. בין כל השינויים שחוויתי במעבר מהיסודי לתיכון, השוני העיקרי היה המעבר מהבית לפנימייה. לא היו הסעות, ולא הייתה אפשרות טכנית לנסיעה יומיומית וחזרה הביתה. בניין הפנימייה היה סמוך לבניין הלימודים ושימש למגורים, שינה, אכילה, שיעורי בית, שעות פנאי ופעילות. בצוות הפנימייה היו: מדריכה, מדריכה ראשית, אם בית, ומנהל פנימייה. כשרציתי להשתחרר הביתה באמצע השבוע לביקור, או לשבת שאינה שבת חופשית, היה עלי לבקש אישור מהצוות.

היו שבתות בצוותא, ופעם בכמה שבתות הייתה 'שבת חופשה'. לצד הגעגועים הביתה, למשפחה, לאחים ולאחיות, היו חיי חברה מאד פעילים. בפנימייה בנות השאילו בגדים זו מזו, עשו פן ותסרוקות זו לזו, למדנו יחד למבחנים ולבגרויות ועוד. בחדר האוכל של הפנימייה למדתי לאכול מאכלים שבבית לא אהבתי. סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות עיונית מלאה.

העלייה לארץ

בגיל 9 בשנת תשל"א – 1971 עלינו לארץ ישראל. העלייה לארץ הייתה חלום שעבר במשפחתנו מדור לדור. היינו מאחורי מסך הברזל, ברוסיה הקומוניסטית, וחיכינו להגיע לרגע בו ניתן יהיה לחיות בין יהודים, לשמור חיי יהדות מלאים ללא פחד וללא חשש. הורי ניסו להשיג היתר יציאה שנים רבות, כ-12 שנים, ונענו בסירוב. וכך שנה אחר שנה התפללנו לקבל תשובה חיובית, עד שסוף סוף זכינו לה. כשאכן הגיעה התשובה החיובית, הייתה זו אמי שנסעה למשרדים לבדוק את הנתונים. אבי חשש לנסוע, כי הרגיש שלא יעמוד באכזבה אם התשובה החיובית תתברר כלא אמיתית. לשמחתה של אמי עם קבלת היתר היציאה לא היה גבול, כשהגיעה הביתה עם הבשורה, אבי התעלף מעוצמת ההפתעה והשמחה. עלינו כל המשפחה, ההורים והילדים. סבא וסבתא לא עלו אתנו, אלא בשלב מאוחר יותר. הפרידה מהם הייתה מרגשת, עם חוסר ודאות מתי נתראה שוב. רוצה לציין שהרבי נשיאנו צפה את העלייה, נתן לכך את ברכתו, וביקש להכין את שכונת נחלת הר חב"ד לקליטת העולים שאנחנו היינו ביניהם. לא פלא שהפעם קיבלנו תשובה חיובית.

לקראת העלייה תפרנו בגדים חדשים לכולם אצל תופרת. מאורע היסטורי, לא? ההורים מכרו את הבית, חלק מהרהיטים שלחו באנייה, חלק מכרו, וחלק השאירו בדירה לדיירים הבאים. אני יודעת שהורי השתדלו לצאת כמה שיותר מהר, מבלי להתעכב עם סידורים מיותרים, כדי שהממשלה לא תתחרט ותעכב אותנו. לא ידוע לי מה אמרו לשכנים. ייתכן שחשבו שאנחנו עוברים דירה לעיר אחרת. אבי התחיל לארגן את כל ספרי החסידות שהיו ברשותו, למיין, כדי לראות מה צריך להשאיר לאלה שנשארים ברוסיה, ומה לקחת איתנו לארץ ישראל. היו כתבי חסידות שאסף במשך שנים מרבותינו נשיאנו, אותם הוא הוציא מרוסיה, ושלח לרבי במתנה. בדרך לארץ עברנו בכמה מקומות. טסנו למוסקבה, עיר הבירה. שם היה עלינו לסדר כמה עניינים משרדיים. לשמחתנו, דודתי, אחות אבי גרה שם, ויכולנו להתארח בביתה. שהינו שם כמה ימים, ומשם טסנו לווינה שבאוסטריה. בווינה מיקמו אותנו בבית מלון, בעבורי זה היה מפגש ראשון עם מלון אורחים. יש חדרנית שנכנסת לסדר, יש חדר אוכל עם מנות מיוחדות. כל מאכל, שאלנו את אבי אם מותר לאכול, כי היינו רגילים שלא אוכלים כלום מחוץ לבית. אבי אישר שהכול כשר, ואפשר לאכול. כשחילקו לנו לחמניות עם נקניק, ואבי אמר שזה בסדר לאכול את זה, לא הייתי מסוגלת, כי תמיד ידעתי שנקניק זה טרף. לראשונה ראינו מה זה בננה, ומה זה אננס. את הבננה קילפנו בסכין. מבחינתנו זה פרי שגדל באפריקה. לראשונה נתקלנו בממתק ושמו 'מסטיק' שחילקו שם לילדים. שהינו בווינה כמה ימים, ומשם עלינו סוף סוף לארץ ישראל. ההתרגשות של הורי במטוס הקרינה עלינו, הילדים. אבי נשא ספר תורה לאורך כל הדרך ולא הוריד אותו מידיו, אפילו במטוס. כל ילד היה אחראי לשאת משהו אחד (היו הרבה 'מטלטלין'). החיילים שפגשו אותנו בשדה התעופה, חילקו פרחים ובלונים, ושרו 'הבאנו שלום עליכם…' הם ניגשו להורי ושברו את השיניים בניסיון לדבר איתם באידיש. הם התלהבו לראות משפחה חרדית, ברוכת ילדים שמגיעה מרוסיה הסובייטית.

לפני העלייה לארץ ובדרך אליה, חשבתי שאנחנו הולכים לפגוש יהודים, שומרי תורה ומצוות ללא פחד, בגלוי, אוירה רוחנית, כולם ביחד! הייתה אוירה של התעלות, תחושה של התרגשות. למרות גילי הצעיר, הרגשתי שאני חלק מהיסטוריה. חשבתי שבארץ יש מלא עצי תפוזים שקוטפים מהם בלי הגבלה. חשבתי שכל מה שהיה חסר ברוסיה יהיה עכשיו ברווח, חנויות עם שיפודי בשר, נקניקים וכו'. ממש כמו שעכשיו ילדים מדמיינים את ימות המשיח. כשיצאנו משדה התעופה וראינו אנשים שהולכים לא בצניעות (היה זה בתמוז, כשהקיץ בעיצומו), הייתי בטוחה שזו עוד תחנה בדרך לארץ ישראל, שעדיין לא הגענו אל הארץ המובטחת. המציאות לא תאמה במדויק את החלום.

התאקלמות בארץ

משדה התעופה הגענו לרמת השרון, לבית אחיו של סבא שלי, שעלה לארץ כבר בהיותו בחור צעיר. (הוא זה ששלח למשפחתי מסמכים וניירות לבקשת אישורי יציאה עבורנו לשם איחוד משפחות). שהינו בביתם כמה ימים, ומשם פנינו לבית שלנו בנחלת הר חב"ד, שבקרית מלאכי. גרנו בדירה של הסוכנות שקיבלנו מכוח היותנו עולים חדשים, היה בה ריהוט בסיסי שגם קיבלנו, מיטות, שולחן וכיסאות פשוטים. הדירה כללה בעצם שתי דירות קטנות עם קיר משותף, שעשינו בו פתח, כדי לעבור מדירה לדירה בקלות.

בהתחלה לא היה לנו מקרר, גם לא תנור אפייה. היה צריך הרבה סבלנות, והרבה תושייה ויצירתיות כדי לצלוח את הימים הראשונים ולהתרגל לתנאים החדשים. רווח לנו יותר כשהגיעו המכולות ששלחנו דרך הים, שכללו כמה רהיטים, ביגוד ועוד פריטים נצרכים. קושי נוסף היה אי ידיעת השפה. לא ידעתי עברית בכלל. אמנם למדתי לקרוא, להתפלל, אבל לא לדבר בשפה הזו. אבי דיבר בלשון הקדש, והסתדר. לא הבנתי מה אמר, ואיך ידע מה להגיד. המנטליות הייתה גם היא שונה. אפילו מבחינת צניעות, כמו למשל שרוול עד המרפק וגרביים עד הברך שלא הקפדנו עליהם בהיותנו ברוסיה. האוכל השונה, הממתקים, השתייה, כל מה שלא הכרנו, ופתאום ראינו, והיה עלינו להתרגל לזה. מה שהקל על ההתאקלמות, הייתה העובדה שגרנו בשכונה של עולים חדשים. יכולנו לתקשר עם חברות, עם שכנות, ולהרגיש ביטחון. אמי, תחי', הלכה ללמוד באולפן למבוגרים. וכך ביחד, כל המשפחה, למדה, התקדמה, וב"ה הצלחנו.

כשהגענו לארץ ישראל, הרבי כיוון את אבי מורי ע"ה לתת מכוח השפעתו לתלמידי הישיבות והאברכים במוסדות חב"ד. תחילה הרבי הציע לו להשתלב בישיבת תומכי תמימים בקריית גת, ולאחר כמה שבועות הורה לו הרבי להקים את ישיבת תו"ת בנחלת הר חב"ד בקריית מלאכי, שיועדה עבור תלמידים שעלו באותם ימים מבוכרה ורוסיה. הוא השקיע את כל מרצו, נשמתו, ממונו וכוחותיו, יחד עם אמי תחי' ובנו אימפריה של חינוך.

בבית הורי הקפידו על הכנסת אורחים. כל מי שלא היה לו היכן לאכול, ואפילו היכן לישון, היה לנו בית פתוח לקבל אותו. היו אנשים חסרי בית ששהו בביתנו יותר מיומיים ואפילו חודשיים.

מימין: סבתא זלדה אמה של סבתה שרה, משמאל: הרב מרדכי קוזלינר, אביה של סבתא שרה, עם ספר התורה למען יהודי רוסיה. תמונה המאפיינת את פועליו הרבים ואת העסקנות הציבורית שלו. על זה סבתא שרה גדלה ואת זה היא מעבירה הלאה

הקמת בית וחיי משפחה

את סבא שלך, הרב יצחק מאיר הלפרין, הכרתי באמצעות שידוך. השדכנית הייתה דודתו שגרה בשכונתנו. היא הייתה מורה שלי ביסודי, וזכרה את תכונותיי. היא חשבה שאני מתאימה לאחיין שלה, הציעה את ההצעה, והשידוך קם ונהיה.

ההכנות לחתונה היו רבות, בהתחשב בכך שלא היה לנו רכב פרטי, ולא היה מקובל לקחת רכב ספיישל לכל נסיעה, נסחבנו באוטובוסים עם כל הקניות. לא אשכח לעולם את הנסיעה מבני ברק עם כריות ושמיכות פוך בתחבורה ציבורית ולא ישירה. את שמלת החופה חיפשנו הרבה זמן בגמ"חים, מחוץ לקריית מלאכי כמובן.

וכך בהיותי בת 21 בג' בתמוז שנת תשמ"ג נערכה החתונה בכפר חב"ד. אך לא ככל החתונות היא נערכה על הדשא של חצר בית הכנסת המרכזי ולא באולם. אבא שלי חשב שבית כנסת המרכזי בכפ"ח שבו ערכו פעם את החתונות, לא יספיק לכל קהל האורחים הגדול שלנו. הוא ניסה להיות יצירתי ומקורי והחליט שהחתונה תתקיים על הדשא בחוץ. לא נלקחו בחשבון היתושים הרבים, החום והלחות, וכן משטחי הדשא שלא בדיוק נועדו לרקוד עליהם. במהלך הריקודים נשמטה לי טבעת הנישואין, וכל הדשא הפך להיות לאתר חיפושים. סוף טוב הכל טוב, הטבעת נמצאה! החופה הייתה בשעה מאד מאוחרת, היות וחיכו לחולצה של הרבי מחתן שהתחתן לילה קודם, והיא נתקעה "במכבסה" (בחופות בחב"ד נוהגים החתנים ללבוש בגד של הרבי). גם את מכתב הברכה של הרבי שנשלח לחתונה שלנו היה צריך לחפש בדואר המרכזי, כי לא הגיע לכתובת היעודה.

אחרי החתונה גרנו בדירה שכורה. היינו הולכים הרבה להוריי, שגרו בקרבת מקום, וכמובן נסענו הרבה לירושלים, אל ההורים של סבא. נולדו לנו ב"ה שלושה ילדים, כשאבא שלך הוא הבכור. הוא היה ילד חכם, מתוק, חינני, בן יחיד במשך 7 שנים. למרות נתון זה לא היה מפונק במשמעות של – לקחת הכול לעצמו, 'והכל מגיע לו'. תמיד התחלק עם אחרים בכל דבר: משחקים, ממתקים. תמיד היה בוגר, אחראי, ותלמיד מצטיין בתלמוד תורה ובישיבה.

לילדים הקננו ערכים של יראת שמים ואהבת ישראל לא כסיסמה, אלא כאורח חיים, לראות באמת את הזולת, להתחשב בו, להבין אותו, ולעזור לו כשצריך. גם כבוד למורים, ובכלל, כבוד לכל אדם. ערך זה מלווה אותם עד היום! אבא שלך, כידוע, יחד עם אמך, מארחים אנשים שמזלם לא שפר, אנשים ללא משפחה, וכל המשפחה שותפה לכך. הוא עושה זאת באופן טבעי, בלי לחשוב שיש פה משהו מיוחד. ערך זה הוא הבסיס לחיי אושר ושמחה, לחיים של משמעות.

הזיכרונות מתקופת גידול הילדים הם זיכרונות מ'המאה הקודמת', מההיסטוריה הרחוקה. לא היו טיטולים וכלים חד פעמיים. השתמשו בחיתולי בד ובניילון עליהם. הכביסה והטיפול בהם היו לא קלים, בפרט גם שלא היה מייבש. בזכות שהורי גרו לידי, לא הייתי זקוקה כמעט לבייביסיטר. תמיד הם היו זמינים לכל עזרה שהצטרכתי, הם מאד מאד אהבו את אבא שלך. פינקו אותו, הרעיפו עליו הרבה חום ואהבה.

דמות משמעותית

דמות משמעותית בחיי הייתה חמותי ע"ה, הרבנית חסא יוכבד הלפרין. היא הסבתא שאת קרויה על שמה, ויש לך זכות גדולה להיות ממשיכת דרכה. היא הייתה פעילה מאד בארגון נשי ובנות חב"ד הארצית, ושימשה כראש הארגון בירושלים. היא הרבתה לצאת למבצעיי הרבי, ארגנה שיעורי תורה לנשים, יזמה יוזמות ברוכות וחשובות, שאחד מהם כתיבת ספר תורה כללי לכבוד שלושים שנות נשיאות הרבי, ויובל שנים לנישואי הרבי עם הרבנית. הרבי קיבל את היוזמה בברכה ובעידוד רב.

לצערי, היא הייתה אישה לא בריאה, התאשפזה רבות בבתי רפואה, מרותקת לכיסא גלגלים, אבל עם המון אופטימיות ומאור פנים ושופעת שמחת חיים. למרות מצבה הרפואי, תמיד אירחה בביתה נשים מתחזקות ביהדותן ובעלות תשובה, הייתה אשת עצה ועידוד לאלו הזקוקות לכך. קיבלתי ממנה מבט נכון על החיים.

מלחמות בישראל במהלך חיי

במלחמת ששת הימים הייתי בת 6, פחות חוויתי אותה כי לא הייתי בארץ. הייתי ילדה ברוסיה. מטבע הדברים לא דיברו על זה ולא חשו את המלחמה באזור מגורי. עם זאת, זכור לי המתח שחוו הורי בפרוץ המלחמה, ועל אנחת הרווחה עם סיומה, בניצחון עם ישראל בניסים גדולים.

בשנת תשל"ד 1973, היא שנת בת המצווה שלי, פרצה להפתעתנו בצהרי יום הכיפורים מלחמה. מלחמה זו נמשכה כשלושה שבועות. לפני המלחמה הייתה איזו תחושה של כוננות, ואני יודעת את זה מכיוון שלימדו אותנו בבית הספר שקול צפירה עולה ויורד זוהי אזעקת אמת, וצריך להיכנס למקלט. אך לא הייתה שום תחושה של מתח או דאגה. היה נראה שזה סך הכל מידע טכני. כשאכן נשמעה האזעקה בצהרי היום הקדוש, והקול נשמע עולה ויורד, ידעתי לזהות שזוהי אזעקת מלחמה, וכך עדכנתי את אמי שלא הבינה את פשר האזעקה, שצריך לרדת למקלט. פחות הייתי מעורבת במלחמה. פחות הייתי קשובה לרדיו (בכל זאת ילדה…). כמובן לא הייתי חשופה לתמונות. לא היה אינטרנט, ולא תקשורת חזותית. התוודעתי למושגים 'תעלת סואץ' 'מדבר סיני' ועוד. זוכרת את ההתגייסות ההמונית, צביעת פנסי הרכבים כדי שלא ייראה אור למטוסי האויב, והגפת התריסים מאותה סיבה.

סמוך לשכונתנו היה בסיס צה"ל, והיו באזור הרבה טנקים, משאיות, ממש אווירה של מלחמה. אחי הקטן, 'הצבר', נולד בחג הסוכות באותה שנה, ממש בתוך המלחמה. כל הנהגים היו מגויסים, וממש חששנו שלא יהיה מי שייקח את אמי ללדת, בפרט שגם אבי היה מגוייס להג"א (הגנה אזרחית) ולא היה בבית. גם רכבים היו מגויסים לצה"ל. בסוף ב"ה הכל הסתדר, ונולד ילד בריא ומתוק.

בשנת תשמ"ב – 1982, פרצה מלחמת 'שלום הגליל' המוכרת גם בשם 'מלחמת לבנון הראשונה'. המלחמה החלה בעקבות מתקפות טילי קטיושות מכיוון לבנון לכל אזור הגליל. הקש ששבר את גב הגמל והביא לכך שממשלת ישראל הכריזה על מלחמה נגד האויב הערבי שהתמקם בלבנון, היה ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל באנגליה בשם שלמה ארגוב. במלחמה זו, כבש צה"ל חלקים גדולים מלבנון, והגיע עד לביירות – עיר הבירה, כיתר אותה, אך לא כבש אותה. הרבי קרא ותבע שיש לכבוש את ביירות ואף לכבוש את דמשק, אך המדיניות של ישראל לא נהגה כהוראתו. המלחמה נמשכה בעצימות גבוהה במשך כארבעה חודשים. היות והיא התנהלה בצפון הארץ, חשנו אותה פחות ביום יום, אך בהחלט היינו מעורים בחדשות ובמהלכי המלחמה. אמצעי התקשורת בין החיילים למשפחותיהם היה דרך תדרי הרדיו. זכורה למשל ידיעה כמו: "החייל יוסי כהן, נולד לך בן". הייתה תכנית רדיו בשם: 'קולה של אמא' – דרכה אימהות היו מוסרות ד"ש לבניהם החיילים שבחזית. באותה תקופה, טסתי לחו"ל, ובנוסף לתשלום עבור כרטיס הטיסה, היה עלי לשלם "היטל שלום הגליל", שהוא סוג של מס שיועד להוצאות המלחמה.

בשנת תשנ"א – 1991, פרצה מלחמת המפרץ. סדאם חוסיין נשיא עיראק השתלט על מדינת כווית ועל מאגרי הנפט שלה. העולם החופשי בראשותה של ארצות הברית הקים קואליציה של מדינות שמטרתן שחרור כווית הכבושה. וסדאם חוסיין איים על מדינת ישראל בשיגור טילי סקאד שהיו מוכרים בשם טילי אב"כ – אטומי/ביולוגי/כימי. התחושות היו קשות מאד, בבחינת 'סוף העולם'. האיום היה מוחשי ומטריד מאד. חולקו לכל אזרחי המדינה מסיכות אב"כ מותאמות לפי גילאים, להתגוננות מפני מתקפת טילים. הועברו הדרכות בכל המוסדות להתארגנות לקראת המתקפה האפשרית, כמו: הכנת 'חדר אטום' – לאטום את כל החלונות בניילון, לאטום את דלת החדר עם סמרטוטים טבולים באקונומיקה, רכישת מוצרים לחדר האטום למקרה שיצטרכו לשהות בו למשך זמן ארוך, ועוד. בכ"ט טבת, ערב ראש חדש שבט, בשתיים בלילה פרצה הודעה ברדיו: 'נחש צפע' 'נחש צפע'. אחרי כמה דקות השדרן הכריז: 'עקב מתקפת טילים על ישראל כולם מתבקשים להיכנס לחדר האטום'. המתח היה עצום. לא ידעו איזה סוג טילים שוגר לישראל. זמן מה אח"כ הכריז שדרן הרדיו 'שרב כבד', היה זה סימן שניתן לצאת מהחדר האטום. לכל מקום שיצאנו היינו צריכים לקחת גם את מסיכת האב"כ האישית. הרבי הרגיע לאורך כל המלחמה, ועוד לפניה, שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר! דברי הרבי עודדו וחיזקו אותנו. אבא שלך היה אז ילד בן חמש. הוא כתב מכתב לסדאם חוסיין ששמור אצלי עד היום: 'סדאם חוסיין רציתי שתדע שאתה תמות ואנחנו לא נמות!' בעיצומה של המלחמה נישאה אחותי. הרבה חתונות התבטלו אז, היות ובאולמות לא היו חדרים אטומים, ובכלל, היה הרבה מתח וחשש. החתונה של אחותי התקיימה ברוך ה' כמתוכנן. יחד עם התפילות שלא תשמע אזעקה בזמן החופה. משפחת החתן הגיעה מארצות הברית ללילה אחד בלבד, לבד מההורים שנשארו עד לאחר 'שבע הברכות.

היו הרבה ניסים במלחמה זו. נורו לעבר ישראל 39 טילים, כולם קונבנציונליים, שלא פגעו בנפש, ברכוש בלבד. המלחמה הסתיימה בפורים כפי שניבא הרבי שבועות קודם לכן.

השנה שנת התשפ"ד – 2023 בשמחת תורה, עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', הייתי בהכחשה. לא האמנתי לשמועות, והתגובה המיידית הייתה 'לא יכול להיות!' 'לא יתכן!' 'לא הבינו את החדשות!' 'אנשים מגזימים!' 'אנשים ממציאים!'… עם היוודע ממדי האסון, הייתי בהלם! לאט לאט את תחושת חוסר האונים תפסה תחושת תקווה ועידוד, עם האחדות של העם. עם קבלת החלטות טובות, עם ציציות ותפילין בחזית ובעורף, עם גיוס כל חלקי העם לעשיה למען הביטחון והניצחון. כולנו בתפילה תמידית להצלחת חיילינו במשימתם, להחלמת הפצועים ולהחזרת החטופים והשבויים מתוך בריאות בגוף ובנפש. כל אחד יכול לתרום למאמץ המלחמתי, לומר תהילים, להתפלל, לתרום ממון למזון עבור החיילים או להכין להם אוכל ביתי, בהפרשת חלה, זו עת סגולה בה ניתן להתפלל ולברך וכן להקדיש שיעורי תורה לזכות החיילים והחטופים. יש לעשות כל מה שביכולתנו לזכות ולהצלחה. כל אחד היום חייל, בחזית אלו הנלחמים, ובעורף אלו התומכים.

לסיום:

החלומות שלי הם בריאות, שמחה, נחת מכל הילדים, הנכדים ובעז"ה גם הנינים.

אחדות ושלום בעם ישראל!

גאולה אמיתית והשלימה!

הזוית האישית

סבתא שרה: תוכנית הקשר הרב דורי מהממת, חשובה, יעילה, תורמת לקשר בהווה, מחברת לעבר… אהבתי את המפגשים עם חסי נכדתי היקרה, את זמן האיכות הייחודי, שמחתי על ההזדמנות לשתף, לספר, לחבר אותה לחוויות הילדות שלי, להתמודדויות, לאתגרים, וגם להצלחות. נהניתי מהסקרנות שלה, מההתעניינות, מהשאלות הממוקדות והמדייקות, מהרצון לדעת ולהכיר לעומק. בעצם גיליתי שמעולם לא הזדמן לי לספר על עצמי ועל העבר שלי בכזה פרוט. לא פחות מאשר המפגשים תרמו לה, הם תרמו גם לי. הסיפורים והתיאורים החזירו אותי אחורה במנהרת הזמן, והרגשתי שאני חווה מחדש חלק מהאירועים, עם ההתרגשות המתבקשת. אין ספק שהמפגשים תרמו לנכדתי להתחבר לשורשים, לערכים ולמורשת, ולרצות בגאווה להמשיך את השרשרת. תודה רבה על ההזדמנות. יישר כוח למורה חגית רדזינר על הליווי המקצועי לאורך כל הדרך.

חסי: אני מרגישה שתוכנית הקשר הרב דורי נתנה לי הזדמנות להכיר יותר את סבתא שלי, ואת ההיסטוריה המפוארת שלה. היא גם נתנה לי זמן איכות אישי איתה – רק אני וסבתא!