מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד מטרי, נולדתי בתל אביב ב-17.11.1948 בבית חולים הדסה, בית חולים ישן שכבר אינו קיים. גדלתי עם הוריי שושנה וציון שנולדו בארץ ואחותי אילנה בשכונת התקווה.

הייתי אדם מאוד דתי ובעקבות אמונתי ודרכי הפכתי לרב בבית הכנסת. לפי מורשת והחינוך שקיבלתי בבית, נאלצתי לסגל לעצמי אורך חיים דתי. לפי הנהוג בעדה התימנית, כל ילד היה חייב ללכת ללמוד תורה אצל המורי וכך גם אני הוכרחתי ללכת למורי ללמוד תורה בחדר. הלימודים אצל המורי היו נוקשים מאוד, ומי שלא הקשיב, למד וקרא נכון בתורה, היה מקבל מלכות על הידיים מהמורי.

לא התחברתי לסוג הלימודים הקשוחים והבלתי מתפשרים שהכריחו אותי ללמוד תורה. ניסיתי לברוח כל הזמן מהדת ואיני רציתי ללכת ללמוד כלל. הייתי בורח עם חברים וברגעים אלו היה מרגיש את טעם הנערות שחוו חבריי שלא הלכו למורי. הסיבובים ברחובות עם החברים קסמו לי מאוד והעדפתי אותם על כל דבר, רק לא ללכת ללמוד בחידר אצל המורי.

בכך, אחרי תקופת ילדות ונערות קשה בבית הוריי, מצאתי את עצמי בגיל 15 כשאני מחוץ לבית הוריי, אחראי לגמרי לעצמי ולגורלי. נאלצתי לעזוב את בית הספר ולמצוא כל מיני עבודות מזדמנות על מנת להתקיים. היה מקום ברמת גן באזור ביאליק בשם ה"בירגז'ה" שם היו עומדים כל מיני אנשים שחיפשו עבודה. לפנות בוקר היו מגיעים קבלנים ובוחרים להם את הפועלים שיבואו לעבוד בבטון. עברתי את האודישן ב"בירז'ה" ובכך התחלתי לעבוד בבניין (היום אפשר לראות את אותו "אודישן" ליד שוק התקווה בתל אביב).

עד שהצלחתי לאסוף קצת כסף, שהיתי אצל חבריי. במקביל לעבודה בבניין שהתחילה מאוד מוקדם בבוקר והסתיימה יחסית מוקדם, עבדתי גם ברבנות בתל אביב בתור שליח על אופניים ובכל מיני עבודות משרדיות. הייתי נער חרוץ מאוד שלא פחד מעבודה קשה ועל כן הייתי טוב בעבודתי.

יום אחד הגיע קבלן גדול לבניין בו עבדתי בבטון ושאל את הסובבים: "מיהו הנער החרוץ?" זה היה נעים הקבלן הגדול. הקבלן נעים לקח אותי תחת חסותו ולימד אותי את כל עבודת הבנייה. עד גיל 18 ידעתי כבר להיות "תפסן", זה שמייצר את הקוביות ששמים בהם את הבטון, זה שמכין את שלד הברזל של הבניין ועוד.

ב-1969, לאחר שש שנים של עבודה משותפת עם נעים והכישורים שקיבלתי בזכות חריצותי ועבודתי הקשה, פניתי לדרך עצמאית בבניין ונעשיתי קבלן בניין עצמאי מבוקש בכל תל אביב. כידוע, כל קבלן גדול חייב פועלים, ולכן, בגלל היחסים הטובים עם נעים, לאחר שהוא פרש לגמלאות הוא הוריש לי את כל הפועלים. המשכתי לעבוד עם אותם פועלים, ערבים ישראלים משכונת טג'ני שנקראת שכונת צאלון ביפו.

הפועלים פחדו שאני לא אשלם להם שכר, אך עם הזמן רכשתי את אמונם. כשהפועלים מיפו פרשו מעבודתם, התחלתי לעבוד עם פועלים ערבים מעזה. ביני לבין הפועלים (נעים, סמיר ועלי) נוצרו קשרים מאוד קרובים והם היו חלק מחיי. הם השתתפו באירועים המשפחתיים שלי ואף הזמינו אותי אליהם לעזה לאירועים שלהם, וכאשר הגעתי לשם כיבדו אותי מאוד והתייחסו אליי יפה.

גדלתי ונהייתי קבלן מאוד מקובל בתל אביב בשכונה שנקראת קריית שלום ושכונת התקווה. מרבית מהבתים בקרית שלום שיפצתי ובניתי ואין אחד שלא הכיר אותי.

סבא וסבתא – סיפור אהבה

הכרתי את אשתי עדינה (כשמה היא) בגיל 12. הסתובבנו בשתי חבורות שונות וכאשר נפגשנו בפארק שתי החבורות הכירו אחת את השנייה והתאחדו לחבורה אחת. בלחיצת הידיים וההיכרות בין החבורות הגעתי לעדינה, לחצתי את ידה ומאז לא נפרדנו. בילינו המון זמן יחד, וטיילנו המון.

בגיל 18 החלטנו להתחתן, אך משפחתי התנגדה, מאחר ולא גדלתי בבית עם משפחתי והם חששו לבת זוגי. היינו נחושים בדעתנו להתחתן, מבחינתנו לברוח ולהתחתן. כאשר משפחתה של עדינה שמעה על כך הם התרככו והסכימו שנינשא. התחתנו ב-04.04.1967 בגיל 18.

חודשיים לאחר חתונתנו החלה מלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה כל השכנים נכנסו לביתי, הם מילאו שקי חול ופיזרו אותם מסביב לחלונות הבית ודלת הכניסה למעין מקלט לבית. זו הייתה חוויה לא נעימה לתחילת נישואינו.

שנה לאחר החתונה נולד בננו הראשון, רונן. שנה לאחר מכן נולד יובל, אחריו בהפרש של חמש שנים נולד תומר, לאחר שבע שנים נולדה שיפרה ואחרונה חביבה נולדה אלינור בת הזקונים. בתחילת נישואינו התגוררנו בשכירות בשכונת התקווה ועברנו הרבה דירות לאורך השנים, עד שהצלחנו לקנות בית גדול בשכונת קריית שלום בתל אביב. טיילנו המון בארץ ישראל. כאשר שלושת בנינו שירתו בצבא, היינו נוסעים לבקרם בשבתות, לא משנה היכן, והיינו מגיעים עם המון המון סירי אוכל ובשרים לעל האש ומפנקים את כל הגדוד מהבוקר עד הערב.

לא כל הנוצץ זהב הוא

ב-1998 התרחש משבר בנישואינו שהוביל לגירושינו. עברנו לבתים נפרדים כשכל הילדים חיים עם גרושתי ואני גרתי לבד בתל אביב. עשר שנים בהן חשבתי שיכולתי לחיות בלי גרושתי התבררו כלא אפשריים. גרושתי והילדים היו באירוע משפחתי בלונדון כאשר לפתע הופעתי על מדרגות האולם לבד מכל המשפחה. אני וגרושתי דיברנו ומאז לא הפסקנו.

ב-2008 באותה רבנות בתל אביב בה עשיתי שליחויות ועבודות משרדיות, נישאנו בשנית בחתונה יהודית מסורתית שאת עמודי החופה מחזיקים נכדינו.

החיים אחרי

ב-2022 לאחר מאבק במחלה עדינה נפטרה ואני שוב נותרתי לבדי, אך הפעם לא לבד בדירה בתל אביב. היום אני עטוף בחמשת ילדיי ושנים עשר נכדיי (7 בנים ו-5 בנות) ואני אף פעם לא לבד.

הזוית האישית

ליה הנכדה המתעדת: אני יודעת על סבא שלי הרבה דברים חדשים, למדתי עליו שהוא היה ילד מאוד חזק למרות כל מה שהוא עבר. היה לי מהנה מאוד לעשות איתו את התכנית, וממש נהניתי מהעבודה המשותפת.