מאגר סיפורי מורשת

שמי ברטה (בעברית בת ציון), נולדתי בינואר 1951 בברית המועצות לשעבר בהרי קווקז בעיר דרבנט להוריי, דניאל ושרה חנוכייב. אני הבכורה ויש לי עוד ארבע אחיות. למדתי בבית ספר רוסי במשך עשר שנים.

חיינו חיים יהודים מסורתיים וחגגנו את כל חגי ישראל, כאשר ברקע היה לנו חלום לעלות לארץ ישראל. סבא שלי, בניהו, בנה את בית הכנסת הגדול בעיר ועד היום בית הכנסת פעיל ומהווה מקום כינוס ומפגש יהודי בשבתות וחגים.

בגיל 13 עברנו לגור בעיר אחרת שנקראת נלצ'יק, עיר נופש באזור הקווקז, שם התגוררתי מספר שנים. לאחר כמה שנים נישאתי לבעלי אלישע (בשנת 1969) כשהייתי בת 18, וחזרתי לגור עם בעלי בדרבנט, עיר הולדתי.

בתחילה חיינו בבית הורי בעלי (אצל חמי וחמותי). שם חיינו כמה משפחות יחד כפי שהיה נהוג אז. שם התגוררו גם אחיו של בעלי עם נשותיהם – לבעלי שלושה אחים ושלוש אחיות.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1970 נולדה בתי הראשונה ג'נט, ושנתיים מאוחר יותר (1972) נולד בני אברהם. בשנת 1974 עלינו לארץ ישראל, ואני בחודש השני להריון עם בתי רותי.

עלינו ארצה כחלק מהגשמת החלום המשפחתי – החלום הציוני ואהבת ארץ ישראל. איתנו עלו כל המשפחה המורחבת – הוריי ואחיותיי, חוץ מאחות אחת שהתחתנה ונשארה עם בעלה בנלצ'יק. גם משפחתו של בעלי עלתה ארצה יחד איתנו.

הנסיעה ארצה לא הייתה קלה. באותם ימים, המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות לא היה ביחסים דיפלומטיים טובים עם ישראל ונאלצנו לנסוע למדינה אירופאית ומשם לישראל. ביצענו עצירה בוינה (אוסטריה) ושם המתנו כמה ימים עד שהמטוס התמלא ואז יצאנו לדרך.

עם הגעתנו לשדה התעופה קיבלו אותנו מאוד יפה נציגי הסוכנות היהודית. נקלטנו בעיר חדרה שם אנחנו גרים עד עצם היום הזה. את השפה העברית למדתי בעצמי, כיון שהיו לי ילדים קטנים ולא התאפשר לי ללכת ללמוד באולפן כמו כל הקהילה שהייתה סביבנו – אבל בגלל החשיבות של ידיעת השפה השקעתי והצלחתי.

חודשים ספורים לאחר שעלינו לישראל נולדה בתי רותי (בספטמבר 1974), ובשנת 1980 נולד בן הזקונים שלי, דניאל שנקרא על שם אבי.

החיים המקצועיים והמשפחה שהקמתי בארץ ישראל

מספר שנים לאחר שהגענו לארץ התחלתי ללמוד טבחות, עם סיום לימודי הועסקתי כטבחית ומנהלת מטבח בישיבת בני עקיבא בעיר חדרה, בעוד בעלי הועסק בתע"ש (תעשיה צבאית) עד שיצא משם לגמלאות.

ארבעת ילדי למדו בבית ספר בעיר והתאקלמו בצורה מדהימה. הבכורה שלי ג'נט נשואה ליהודה ויש לה ארבע ילדים – ספיר, מידן, אלמוג ואיתן. היום ג'נט כבר סבתא לנכדה אחת (מיקה), והיא עובדת כמיילדת בבית חולים הלל יפה בחדרה.

בני אברהם נכה צה"ל, גם הוא נשוי לנורית ולו ארבע ילדים – שחר, אלישי, שירה ונועה. בני עובד כמנהל מוקד בבית חולים הלל יפה, ומתגורר בעיר חדרה. בתי רותי נשואה לחנוך ולהם שלושה ילדים – עוז, הדר ועדי. רותי עובדת בעיריית גבעתיים, כמנהלת הוועדה המקומית לתכנון ובניה וחנוך הוא קצין משטרה. הם מתגוררים בגבעתיים. בני דני נשוי לנאווה ולהם שלושה ילדים – אורון, טליה ודורין. דני איש קבע בחיל הים ונאווה עוסקת בתחום הרפואה האלטרנטיבית. גם הם מתגוררים בחדרה.

המסר שלי לנכדים

אני מאוד גאה שיש לי משפחה טובה, ילדים ונכדים אוהבים ומכבדים אותנו ההורים. כל 50 השנים שאני חיה בישראל, אני גאה להיות ישראלית ואוהבת את המדינה שלי ואפילו חולמת בעברית!

ועוד משהו אחרון וחשוב לי לומר, והוא שאני מאוד גאה בנכדים שחלק מהם בשירות סדיר בצבא וחלק במילואים בעקבות המלחמה. אני מתפללת שכל החטופים והחיילים ישובו הביתה בשלום.

הזוית האישית

עדי: החוויה לשמוע על עברה של סבתא שלי הייתה מהנה ומעניינת, היא לימדה אותי הרבה דברים שלא ידעתי עליה. אני מאחלת לנו שנזכה לעוד שיחות כאלו ביחד והקשר ואהבה שלנו תישאר כמו שהיא.