הצורך שלי להגן על אחי – סבתא אתי זקן
שמי אתי זקן לבית נפתלי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי ניתאי. יחד אנו חוקרים את השורשים שלנו ומעלים סיפור מחיי למאגר המורשת של התכנית.
אני ילידת עיראק, נולדתי בשנת 1948. כשהייתי ילדה קטנה כבת 4, עליתי לישראל מבגדד עם אמי ואחי הקטן, בלי אבא, שעזב אותנו והתחתן עם אשה אחרת.
גרנו במעברות ובפחונים עם חצר משותפת לכל השכנים, שירותים ומקלחת משותפת. החיים היו מאוד דלים וצנועים. לא היו לנו משחקים, אז המצאנו בעצמנו משחקים ובעיקר טיפסתי על עצים ושיחקתי משחקי בנים. כשגדלנו אז גם הלכנו מכות.
יום אחד, אחי הצעיר ממני בשלוש שנים הגיע בוכה לבית ורק אני הייתי בבית כי אימא עבדה כל היום. הוא סיפר לי שילדים הרביצו לו ואני הרגשתי האחות הגדולה, אחראית לשלומו. יצאתי החוצה כדי להגן עליו, אמרתי לו שיראה לי את הילדים שהרביצו לו. אני בלי פחד באתי לכל אחד ואחד מהם והחטפתי להם כהוגן. בנוסף, איימתי עליהם שכדאי להם שזה לא יקרה שוב, כי לא נוגעים באחי הקטן. מאז החזיקו ממני גיבורה וחזקה ולא התעסקו איתי או עם אחי, להיפך – כולם אחרי המקרה היו חברים שלנו וכיבדו אותנו. לצערי, כך הדברים עבדו פעם – מי שיותר חזק הוא זה ששורד, ובלי דמות אב בתוך הבית היינו צריכים להגן על עצמנו לבד ובאומץ. זה הפך אותנו למאוד מחושלים.
סבתא עם אחיה
הזוית האישית
סבתא אתי: שמחתי להשתתף שתכנית הקשר הרב דורי יחד עם הנכד המיוחד שלי. עבורי זה היה מאוד מיוחד ומרגש לספר לו על חיי ועל ילדותי, לחשוף בפניו פרטים עליי שלא ידע עליהם. התכנית אפשרה לנו זמן איכות שלא יוצא לנו לבלות בדרך כלל, וכך יכולתי לספר לו למשל על ילדותי הלא פשוטה.
מילון
מעברהמַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. בשנת 1953 החלו להתפרק המעברות, חלקן בדרך ספונטנית ובלתי מאורגנת, בשל עזיבת תושביהן למקומות אחרים וחלקן פורקו באופן מכוון על ידי המדינה במטרה להפוך את המעברה לצורת התיישבות שונה. (ויקיפדיה)
שקרוקה
סוכריות (בעיראקית)
ציטוטים
”אחי הצעיר ממני הגיע בוכה לבית, רק אני הייתי שם. הוא סיפר לי שילדים הרביצו לו ואני הרגשתי האחות הגדולה, אחראית לשלומו“