מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, יהודית (דיתה) סיון. יחד אנו מתעדות את סיפור מחייה של סבתי ומנציחות אותו במאגר המורשת.

וכך סבתא סיפרה לי: "כאשר פרצה מלחמת "חרבות ברזל", סיפרה לי נכדתי מאיה שהגיעו לבית ספרה בנהלל ילדים חדשים שמשפחותיהם פונו מהדרום ומהצפון. מיד עלה במוחי שההיסטוריה חוזרת.

גם אני עברתי חוויה דומה לזו. במלחמת העצמאות בשנת 1948, בחודש מאי לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פתחו הסורים בהתקפה קשה על שתי הדגניות – דגניה א' ודגניה ב', ולכן הוחלט לפנות את הילדים והנשים המטפלות לחיפה.

באישון לילה, בהאפלה מוחלטת, הוצאנו מהמיטות החמות וצעדנו על רגבי העפר בשדה כדי לעלות על אוטובוסים שיסיעו אותנו לחיפה. הילדים הגדולים צעדו בעצמם והקטנים נישאו בידי אמהות ומטפלות דואגות.

ההליכה בחשכה בשדה החרוש הייתה קשה עלי מאוד והתחלתי לחפש את אימי שתרים אותי על ידיה. אימא, כמטפלת בפעוטון, נשאה בידיה ילד אחר, ואני הרגשתי עזובה ופרצתי בבכי. מיד חשתי בשתי ידיים חזקות האוחזות בי ומרימות אותי על כתפיים רחבות, וכך עשיתי את שארית הדרך לאוטובוס על גבו של אחד המלווים. באוטובוס הדחוס שהטלטל בדרך לא דרך פחדתי – לאן אנו נוסעים? מתי נשוב הביתה? חשתי בחילה והקאתי, ואמי פשטה את סינור המטפלות הלבן שהיה חגור למותניה וניקתה אותי בו והשליכה את הסינור מבעד לחלון האוטובוס. בחיפה שיכנו אותנו במשך מספר חודשים בבית ספר שהוסב למעננו לבית ילדים זמני.

תמו הקרבות, הסתיימה מלחמת העצמאות ואנו הילדים המפונים חזרנו לקיבוץ. שמחה וששון לחזור לבית המוכר ובו החפצים והצעצועים האהובים והמוכרים. אני, ילדה בת ארבע, צועדת בשמחה במעלה המדרגות ומקפצת בדילוגים עד לקצה המסדרון. מבט קצר בדלת ומיד נרתעתי לאחור בצעקה: "אני לא נכנסת הביתה!!" כמזכרת לקרבות שהתחוללו פה היה תקוע בדלת קליע של רובה. לא עזרו ניסיונות השכנוע שאין כל סכנה בקליע שתקוע בדלת, לא הסכמתי להתקרב לדלת עד שהקליע הוצא.

מקום – דגניה ב'

דגניה ב' היא קבוצה הנמצאת בעמק הירדן, כעשרה ק"מ מדרום לטבריה, בתחום המועצה האזורית עמק הירדן. דגניה ב' נוסדה בשנת 1920 על ידי "עבודה" של בני העלייה השנייה.

שמה של דגניה ב' הוחלט על ידי החלוצים הראשונים בעמק הירדן, אשר קבעו כי כל היישובים שיוקמו בעמק הירדן יקראו דגניה על שם הדגן הרב אשר גדל בעמק.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: למדתי על ילדותה של סבתא שלי בקיבוץ דגניה ב' ונהניתי מסיפוריה.

סבתא דיתה: שמחתי מאוד כשמאיה הקשיבה לסיפור שלי והתעניינה בעברי. אני מאוד מעריכה את תכנית הקשר הרב דורי והפעולות שנעשות במסגרתה.