מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה לייב, נולדתי בשנת 1950 בעיר ברומן שברומניה להורים איזו ויבה. הם היו חלק מההכשרה הציונית – מעין קיבוץ של צעירים ששאפו לעלות לארץ ישראל. בשל קשיים, הם לא יכלו לעלות לארץ בשנת 1948. לאבי קראו נפתלי, ולאמי איטה. בשנת 1956 נולד אחי. בשנת 1960 קיבלנו את האישור לעלות לארץ.

בית הספר ברומניה היה מקום בו הרגשתי שונה כיהודיה, ולעיתים קראו לי בשמות גנאי. בחגים כמו ראש השנה ויום כיפור היינו הולכים לבית הכנסת, והייתה לי חוויה מיוחדת שם, בעיקר בשל התקרה המיוחדת עם ציורי שבטי ישראל.

קיבלנו את האישור לעלות לארץ בנובמבר 1960, וההורים שלי ביקשו ממני לא לגלות לאף אחד. מכרנו את ריהוט הבית וקנינו ארגז גדול לשים בו את כל הבגדים והחפצים. נסענו ברכבת לבוקרשט ומשם לנאפולי, איטליה, שם חיכינו לאישור לעלות על אונייה לארץ ישראל. כשהגענו לנמל חיפה, ראיתי מרחוק את הר הכרמל, ומאוד התרגשתי.

עם הגעתנו לארץ קיבלנו תעודת עולה מהפקידים בנמל. בני המשפחה חיכו לנו, ואנשי הסוכנות היהודית הביאו אותנו לטבריה, שם קיבלנו בית עם תנאים פשוטים. במשך חצי שנה חיינו כך, ואז עברנו לאור עקיבא ליד משפחה. אבא שלי מצא עבודה בבניין, ולאחר מכן עבד בבריכות דיג ובסופו של דבר נהג משאית. אימא שלי עבדה במפעל שטיחים בקיסריה.

למדתי בבית ספר ממלכתי רוטשילד באור עקיבא עד כיתה ח'. לאחר מכן המשכתי ללמוד במגמת אופנה בתיכון, ובכיתה י"א עברתי ללמוד בבית יעקב בפתח תקווה. שם נדרשנו ללבוש בגדים צנועים ולמדתי על החיים בעולם החרדי.

במלחמת ששת הימים ישנו במקלטים ושמענו את רעשי ההפגזות. אחרי סיום בית הספר לא התגייסתי לצבא כי הייתי דתייה, ועבדתי בחנות כלי בית. הכרתי את בעלי דרך קרובי משפחה. התחתנו בשנת 1969 ועברנו לגור בנשר.

נולדו לנו שלושה ילדים: חגי, ליאור וגלית. כשחגי היה בן חצי שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים, וזו הייתה תקופה קשה של שהייה במקלטים וחרדה. לאחר סיום המלחמה, המשכנו בחיינו, וגידלנו את ילדינו באהבה ובמסירות.

סרטון – שרה לייב מספרת – לחצו על הקישור 

הזוית האישית

זיו: סבתא שלי לימדה אותי הרבה דברים שלא ידעתי.

נויה: למדתי על השואה מסבתא של זיו.

מאיה: למדתי על התקופות הקודמות ועל העבר.