מאגר סיפורי מורשת

שמי בר, אני לומד בתיכון עודד ביישוב קדימה ואני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. השנה בחרתי לספר את הסיפור של סבתא שלי, נילי הנדל, אימא של אבא שלי, שעלתה לארץ בגיל 11.

סבתא נילי מספרת על ילדותה והעלייה לארץ:

נולדתי בכפר טרנופול שבאוקראינה.

כעבור מספר שנים כשהייתי ילדה קטנה משפחתי עברה לוילנה שבליטא.

מילדותי אני זוכרת משחקי שלג, גלישה במזחלת והחלקה על הקרח. בית הספר שלנו היה בתוך היער וכל יום הייתי הולכת דרך היער לבית ספר. השפה בה דיברנו בבית היא רוסית. אני מבינה רוסית ואוהבת לראות סרטים ברוסית גם היום.

לאימא שלי היו שלוש אחיות ואח אחד. היא הייתה האחות השלישית בסדר הגילאים. האח עלה לארץ בגיל 17 ושתי אחיות נסעו לארצות הברית. לאחת האחיות הנאצים הרגו את שני הילדים.

כשהייתי בת שמונה באה אלי הביתה חברה. שיחקנו ואז באה חברה נוספת והחברה שהייתה אצלי בבית אמרה לי לא לפתוח לה את הדלת כי היא יהודייה. המשכנו לשחק. אחרי שהחברה הלכה אימא שלי גילתה לי שאני בעצמי יהודייה.

בכיתה ד' היה לי ידיד שבא לבקר אותי בבית שלי. היה לנו בבית עגבניות שאימא שמה על החלון כדי שיאדימו, אני אהבתי מאוד עגבניות אז אכלתי מהן. כשאימא שלי חזרה מהעבודה וראתה שאין עגבניות, היא שאלה אותי מי אכל את העגבניות? ואני האשמתי את הדייר שגר בבית שלנו. אימא הלכה לדבר עם האימא של החבר על הדייר והחבר ששמע אותן סיפר להן את האמת, שאני זו שאכלתי ואז אימא שלי חזרה הביתה מאוד כועסת ואמרה לי שלא אכפת לה שאני זו שאכלתי, אבל עצם זה ששיקרתי זו הבעיה והיא הענישה אותי בכך שנעלה אותי בבית והלכה לעבודה וזה לימד אותי לא לשקר. ואני מעבירה את המסר הלאה: תמיד תאמרו את האמת.

בכיתה ד' המורה שלי סיפרה לכל הכיתה שאני עוזבת ונוסעת לישראל והיא קנתה לי ספר שקוראים לו "ילדי קפיטן גרנט" וכתבה לי על הספר הקדשה ואיחלה בהצלחה במדינה החדשה.

בחוץ לארץ קראו לי נלה וכאשר משפחתי הגיעה לארץ עיברתו את השם לנילי.

העלייה לישראל

עליתי לארץ בשנת 1957 כשהייתי בת 11 עם אימא שלי ועם המשפחה של דודה שלי, אחות של אימא שלי, שכללה את הדודה, בעלה והבן והבת שלהם. גם כאשר גרנו בחו"ל היינו מאוד קרובים.

טסנו מברית המועצות לפולין ומפולין הפלגנו לצרפת באונייה. ומצרפת באונייה נוספת לארץ. זו היתה אוניית תיירים מפוארת היו בה משחקים והופעות. בזמנו היו אוספים בולים ואני זוכרת שהיה לי אלבום בולים והקפטן ראה את זה והזמין אותי להחליף בולים.

לצרפת הגענו בפסח והיה עלינו להמתין שם עד שהגיעו אישורי הכניסה לעלות לארץ. הכניסו אותנו לגור כולם יחד במקום שפעם היה ארמון ובזמן שאנחנו הגיענו הוא היה עזוב. לא היה לנו מה לאכול. היו לנו נקניקים שהבאנו מפולין ושלחו לנו מצות מהסוכנות. כל הדרך הייתה 24 ימים.

הגענו לנמל חיפה ואח של סבתא שלי פגש אותנו שם.

ברוסיה אימא שלי עבדה המון ואחות של אימא שלי לא עבדה, כי בעלה של היה קצב, אז מצבם הכלכלי היה טוב. אני שהיתי המון בבית של דודה שלי, אחות של אימא שלי. הם דאגו לי וכל פעם שקנו לילדים שלהם, בגדים הם קנו גם לי וכשתפרו מעילים תפרו גם לי.

ברוסיה החופש היה שלושה חודשים והמשפחה של דודה שלי היתה שוכרת בית נופש לזמן הזה ואני הייתי תמיד מצטרפת אליהם.

כשעלינו לארץ אימא שלי רצתה שהיא ואני נתקבל לקיבוץ, אבל לא קיבלו אותנו. בסוף גרנו אצל אח של אימא שלי, שש נפשות בחדר וחצי ואחר כך גרנו בשכירות ועברו ממקום למקום.

כשעלינו לארץ גרנו ברמת גן בשכירות תקופה קצרה ואח"כ אני ואימא עברנו לגור בשכירות בהרצליה בחדר בבית של מישהי. עברנו להרצליה כי המשפחה של הדודה שלי גרו בהרצליה בנווה עמל. עברנו שוב דירה הפעם לשיכון גורדון, שיכון לעולים חדשים בהרצליה לדירה שרכשנו. היה לי מאוד נחמד בשכונה.

פנינה בת הדודה שלי, שקטנה ממני בשלוש שנים, היא חברה טובה שלי משנולדה ובמשך כל השנים.

לפני שעליתי ארצה לא ידעתי עברית בכלל, כשהגעתי לבית הספר בארץ קלטתי די מהר ולא היה לי קשה כי היתה עלייה מאוד גדולה אז הרבה חברים דיברו רוסית ובבית הספר נתנו לנו שיעורי עברית כדי שנשלים את הפער ובמתמטיקה היינו ברמה גבוהה יותר ממה שלמדו בבית הספר כך שהיה לנו קל.

אני זוכרת שהיתה תקופה טובה ובערבים היינו מתאספים ועושים מסיבות, רוקדים ריקודי עם ושרים את כל השירים בעברית.

בארץ אמא שלי עבדה מאוד קשה. היא עבדה כפועלת במפעל ועבדה משמרות סביב השעון. כשעלינו ארצה, אחד העולים שעלה איתנו באונייה היה מאותה עיר, הוא הקים מפעל בארץ ולקח את כל האנשים שעלו יחד איתו לעבוד אצלו. וזה עזר מאוד במציאת פרנסה.

אימא התחתנה בשנית כשאני הייתי בת 14 והבעל של אימא שלי היה גרוש והבן שלו, שהיה בגיל שלי, גר איתנו חלק מהזמן. הבעל של אימא היה בגטו לפני שעלה ארצה. הוא היה בן אדם מקסים.

חלק מהמשפחה שלי ושל סבא שלמה ניספו בשואה.

אני ושלמה הכרנו בריקודים סלונים בארץ, נישאנו ואנחנו גרים עד היום בהרצליה.

המסרים שלי לנכדים: נצלו את הזמן להנות מהחיים. תמיד תאמרו את האמת.

הזוית האישית

סבתא נילי: נהניתי מאוד לספר ולשתף את נכדי האהוב בסיפורים מילדותי.

בר: העבודה על הפרוייקט היא הזדמנות מעולה לשבת לשוחח עם סבתא נילי לשמוע סיפורים שלא הכרתי קודם על ילדותה ועל משפחתה. לסבתא יש הרבה מאוד סיפורים מרתקים על ילדותה. מעניין מאוד לשמוע על הילדות של סבתא ששונה לחלוטין מהחיים שלי.