מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד פזרקה, אני משתתף השנה עם התלמידות לינוי מרגלית וגליה אוהב ציון ולהן סיפרתי את סיפור חיי, מהודו ועד עלייתי לארץ ישראל.

הילדות שלי

נולדתי בשנת 1940 בבּוֹמְבֶּיי – כיום מוּמְבַּאִי שבהודו למשפחה בת 14 נפשות. אני האח השני הבכור מהבנים מתוך 12 אחים, שבעה אחים וחמש אחיות. אמי הייתה תופרת ואבי עובד נמל בבּוֹמְבֶּיי.

ההורים של דוד ביום חתונתם

הזמנים היו בתקופת שלטון האנגלים בהודו. למדתי בביה"ס יהודי שקראו לו "דויד ששון", היה שייך למשפחה עשירה מאוד. כיום הוא לא קיים. אני זוכר שהיו לנו חברים גויים שהתייחסו אלינו יפה, לא הייתה קיימת אנטישמיות בהודו. היינו הולכים לבית הכנסת בשבת. אבי היה לוקח אותי לבית הכנסת להתגאות בקדיש שלו. הוא היה דואג להלביש אותי יפה. אני לא אהבתי להיות בתוך בית הכנסת כי רציתי לשחק עם הילדים בחוץ, אולם לא יכולתי לעשות כלום מכיוון שהייתי חייב לכבד את אותו. מילה של אבא היא מילת קודש.

דוד עם אחותו הגדולה לילי, אחיו ודודה אביגיל שעלתה איתם לארץ

בהודו אהבו לשחק בקריקט והוקי. המתנה הראשונה שקיבלתי מאבי היה מחבט. הוא קנה לי אותו כדי שאוכל ללכת לשחק בקריקט או הוקי, אך אני לא אהבתי את זה. אהבתי לשחק ברחוב עם חברים קלאס, חמש אבנים, מחבואים ותופסת.

פעמיים בשבוע היינו הולכים אחרי שעות הלימוד בבית הספר לבית הכנסת ללמוד לימודי קודש ומורשת כמו: תפילות, מנהגים של היהודים. אנחנו קוראים לעצמנו בני ישראל, שבטי ישראל שבט יהודה.

דוד בן תשע בהודו לפני העלייה לארץ

קיימות שלוש קהילות יהודיות: אחת קהילת בני ישראל, השנייה  קהילת בגדדית שהביאו האנגלים מעירק וקהילת קוצ'ינית שהיו חקלאים בדרום הודו. אני ומשפחתי משתייכים לקהילת בני ישראל. חיינו ביחד גם עם המוסלמים בשלום. הבעיה התחילה בזמן שקמה מדינת ישראל. התחילה השנאה, שרפות של בית הכנסת. בתקופה זו הייתי בהודו.

העלייה לארץ ישראל

נציגי הסוכנות היהודית הגיעו לבתי כנסת היהודים ודיברו על עלייה לארץ, כך שמענו על האפשרות לעלות לארץ.

עליתי לארץ בשנת 1950 עם עליית הנוער ביחד עם אחותי, אחי ודודה. עלינו לארץ, במסגרת עליית הנוער, ללא ההורים. ההורים שלנו עלו רק 12 שנים אחר כך, בשנת 1962 ביחד עם שאר האחים. הם לא עלו ביחד איתנו מכיוון שבארץ סרבו לעלות אנשים מבוגרים בגלל שיקולים כלכליים.

טסנו במטוס מהודו לטהראן ושם חיכה לנו מטוס שהטיס אותנו לישראל. משם עברנו קליטה על ידי הסוכנות היהודית והגענו למחני אוהלים שנקרא "שער העלייה". גרנו באוהלים שלוש משפחות. לא הלכנו לבית ספר, לא היו משחקים. כעבור שלושה חודשים העבירו אותנו למחנות עולים בפרדס חנה. שם ישנו חמש משפחות בתוך מחסן והיינו מקבלים אוכל שלוש פעמים ביום. לא היו לנו כיורים, ולא שירותים. כעבור שנה העבירו אותנו לבאר שבע. שם גרנו במעברה במשך שנה וחצי אחר כך קיבלנו דירה של שלושים מטר. אחרי כמה חודשים העבירו אותי למוסדות עליית הנוער.

אני הייתי במוסד בבאר יעקב שקראו למוסד יוהנה ז'בוטינסקי, היה בית ספר חקלאי. שם למדנו קריאה וכתיבה וציונות. לפני הגיוס לנח"ל התנדבתי לשנת שרות למען המדינה. כל מי שהתגייס לנח"ל היה מחויב לעשות זאת. בשנה זו עבדנו ביישובים חקלאיים חדשים שהוקמו.

חברי גרעין הנח"ל בימי הגיבוש

בשנת 1958 התגייסתי לצה"ל. שירתי ביחידת הנח"ל בתפקיד אבטחת יישובים. באותה תקופה היו שולחים ליישובים חלשים, בעיקר ישובים גבוליים חיילים שיאבטחו את הישובים. תחילה היינו בבסיס טירונות "מחנה שמונים" בפרדס חנה ומשם עברנו ליישוב אמציה לאבטחה וכוח עזר. שם הייתי שנה וחצי ואחר כך הלכנו לאימון מתקדם שנמשך שישה חודשים. שם עשינו אימונים מתקדמים כמו: צניחה, שיטות ללוחמה בבסיס צומת בילו גדוד 50 של הנח"ל. אחרי שנתיים וחצי כך השתחררתי מהצבא.

דוד בגרעין הנח"ל במושב אמציה ביחד עם חבר ילדות (נשארנו חברים עד שהוא נפטר, ז"ל)

אחרי צבא נשארתי תקופה של שנה ושבעה חודשים להיות חבר מושב אמציה, חבל לכיש. לא התאקלמתי במושב אמציה, החלטתי לעזוב את המושב ולעבור לעיר באר שבע.

באותה באותה תקופה התחילו לבנות את הכור האטומי והתקבלתי לעבוד במערכת מיגון. במקום העבודה הכרתי את אשתי שעבדה בחדר אוכל. כעבור שנתיים בשנת 1964 התחתנו. נולדו לנו שלוש ילדים: ירון-סלומון, מירב ושקמה. אחרי החתונה עברתי לעבוד בחברה אמריקאית cac שתפקידה היה לחלק את ים המלח לבריכות אידוי, להפוך את הים לבריכות. שם עבדתי שנתיים ואחר כך עבדתי בכל מיני מקומות מזדמנים. עד שנקלטתי במפעל פוספטים בנגב שם עבדתי 35 שנה עד הפנסיה. במשך 60  שנה גרנו בערד.

באוגוסט 2023 אני ואשתי עברנו לגור בנס ציונה, כדי להיות בקרבת הילדים שלנו ובנובמבר אשתי נפטרה. במהלך השבוע אני מבקר במרכז יום לקשיש בנס ציונה ומבלה עם הילדים והנכדים.

דוד עם אשתי נעמי עם בנם הבכור ירון

דוד ואשתו עם בנותיו ונכדיו ואחותו הגדולה

הזוית האישית

דוד: נהניתי מאוד לספר לבנות, לינוי וגליה על ילדותי בהודו והעלייה לארץ ישראל.

לינוי: היה לי מרגש מאוד לשמוע את סיפור החיים של דוד, במיוחד הילדות בהודו.

גליה: שמחתי להכיר את דוד ולשמוע את סיפור חייו.