מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית קוריאט ואני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי, אורי. יחד אנו מתעדות את סיפור חיי ומנציחות אותו במאגר המורשת.

למדתי בבית ספר יהודי. בבוקר למדנו מקצועות ליבה – חשבון, ערבית ועוד. אחר הצהרים למדנו רק עברית. המורים לעברית היו מתארים לנו את ארץ ישראל כארץ של היהודים, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שהכל בה יפה ופורח, וחשוב לעלות לארץ ישראל כי זאת הארץ הבטוחה ליהודים.

סבתא יהודית כפעוטה

אבי התנגד לעלות לארץ מכיוון שמצבנו היה מאוד מאוד טוב. היינו מבוססים כלכלית, היו לנו קשרים מצוינים עם שכנינו הערבים. במקביל, אבי היה בקשר עם חבריו שעלו לארץ, שסיפרו לו שהמצב בארץ מאוד קשה – אין בתים, אנשים גרים באוהלים, אין עבודה. ולכן הוא לא התלהב לעלות לארץ.

מדי שבוע, היו דופקים על דלת הבית נציגים חשאיים של הסוכנות היהודית לשכנע אותנו לעלות לארץ ישראל. אבי לא פעם סילק אותם מהבית וביקש מהם לא להגיע שוב. אמי רצתה מאוד לעלות לארץ כי כל משפחתה עלתה לארץ ורק היא נשארה במרוקו. היא ניסתה לשכנע את אבי לעלות לארץ והוא לעומת זאת ניסה לשכנע אותה שלא כדאי לעלות לארץ, בטענה שהמצב מאוד קשה בארץ ואנחנו עלולים להתחרט.

עם הזמן היו מקרי התנגשויות של ערבים ויהודים. הלחץ מצד המורים בבית הספר לשכנע לעלות לארץ גבר על כל התלמידים שלמדו בבתי ספר יהודיים. זכור לי וגם אחיי סיפרו שמדי יום ילדים לא היו מגיעים לבית הספר, כי עלו לארץ. אדגיש שהעלייה הייתה בלתי לגאלית. אנשים פשוט השאירו את כל רכושם במרוקו ועלו לארץ בחשאי.

אנחנו, ילדי המשפחה ואמי, מאוד שאפנו לעלות לארץ. אני כילדה בעיקר זוכרת שהשתכנעתי לעלות בגלל סיפורי המורים. הארץ תוארה כמו בסיפורים של הילדים – ארץ ציורית, הכל ירוק, פרחים, ילדים במעגל רוקדים, ממש אידיליה. ואז מדי יום, בזמן ארוחת הערב המשפחתית, היינו בוכים כל האחים שאנחנו רוצים לעלות לארץ. היו פעמים שלא הסכמנו לאכול עד שאבא יסכים לקחת אותנו לעלות לארץ. אמי הדגישה בפני אבי שהשכונה היהודית מתרוקנת ושמתחילים להרגיש אנטישמיות ולבסוף אבי נכנע.

את כל ארגון העלייה עשו סוכני הסוכנות היהודית. אמי ארזה ציוד מינימלי ובלילה בשעה מאוחרת טסנו לצרפת למחנה עולם. שם שהינו כשלושה חודשים ומשם באוניה לחיפה. הדבר הראשון שאמי עשתה כשכף רגלה דרכה בארץ, היה לנשק את האדמה עם עיניים זולגות.

אני התלהבתי מאוד כשהגעתי לארץ. כשהגענו לדירת שיכון בשטח של פחות מ- 60 מ"ר (לתשע נפשות) אמי ממש בכתה ואמרה: "איך נגור כל המשפחה בקופסת הגפרורים הזאת?" ואני ניסיתי לעודד את אימא שלי ואמרתי: "איזה יופי של בית בובות קיבלנו!" לא באמת ניסיתי לעודד, זו הייתה הראיה שלי כילדה ממעבר של בית ענק ממרוקו לבית קטן, עם הזמן הבנתי את המשמעות.

לצערי, אבי צדק. הקליטה הייתה מאוד קשה: היה קושי בשפה, קושי למצוא עבודה, ירידה חדה ברמת החיים לנו כילדים ולכל המשפחה. זה סיפור אחר.

הזוית האישית

אורי: החוויה הייתה לי מהנה מאוד מכיוון שלמדתי יותר על סבתא שלי. הייתה חווייה מהממת, נהניתי מאוד מהמפגש של הסבתות, לשמוע סיפורים מעניינים, חידשתי דברים לסבתא שלי. היה לי זמן איכות אישי איתה והמורה תמר הייתה מעולה.

סבתא יהודית: זה היה לי זמן איכות משמעותי עם אורי, שבו חלקתי את סיפור חיי ואת חוויית העלייה לארץ. נהניתי לשתף ולחדש לה על התקופה ההיא ועל ההתמודדויות שעברתי.