מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה (נולדתי בשם מסעודה), נולדתי בתאריך 8 באוקטובר 1942 בעיר ווזאן שבמרוקו. לפני עלייתי לארץ, חווינו פרעות ביהודים עקב השלטון הצרפתי והמאבק של הערבים לעצמאות. בעקבות המצב הקשה במרוקו, משפחתי החליטה לעלות לארץ בשנת 1955.

כשהייתי נערה בת 13, עליתי לבד באונייה של עליית הנוער. תחילה הגענו לצרפת, שם נפגשתי עם הוריי ואחיי. המסע לארץ באונייה היה מסע כבד וארוך, מלא בצפיפות של ילדים קטנים שבוכים, הקאות, ושהייה בים סוער מאוד. כאשר הגענו לארץ, ריססו אותנו באבקה, העלו אותנו על משאית ולא אמרו לנו לאן פנינו מועדות.

הגענו לצפון ושוכנו בכפר פוריה בבית קרקע קטן, שכלל שמונה נפשות. עם הגיענו לפוריה, התקבלנו בצורה יפה על ידי הקהילה התימנית. הייתה הקצבה של מזון שחולקה לפי מספר הנפשות בפנקסים לכל משפחה.

שוייכתי לעליית הנוער, ולאחר עלייתי לארץ נאמר לי שהם יגיעו לקחת אותנו אליהם. משפחתי לא הסכימה, ונשארתי בבית משפחתי. בפוריה חיינו במשך שלוש שנים ללא חשמל. מאחר ולא היה גז, בישלנו על פתיליה מנפט שקנינו מאדם עם סוס שעבר ליד הבית עם פעמון.

עם הזמן, השתנו הדברים. פתאום היו כמויות של אוכל, והיה חשמל ביישוב. בזכות השינויים האלו, משפחתי קנתה מקרר וטלוויזיה שחור-לבן. למדתי בבית ספר יסודי ורכשתי חברים חדשים. למדתי באולפן את השפה העברית. כשגדלתי, הלכתי ללמוד את מקצוע האחיות והתחלתי לעסוק בו.

כיום, אני נשואה ובניתי לי משפחה בריאה ומאושרת.

הזוית האישית

ירין וליאם: למדנו על ההיסטוריה של סבתא שלנו, מילדותה במרוקו ועד עלייתה לארץ כנערה בת 13. גילינו דברים שלא ידענו עליה והיינו מופתעים לגלות כמה היה להם קשה בשנות ה-50 בתור עולים חדשים. מדינה ושפה חדשה, חיים ללא חשמל – דבר שהיום בימינו הוא בלתי אפשרי, לחיות בצורה כזאת. אבל החיים חזקים יותר מהכל, ויש לנו סבתא מדהימה שבנתה את עצמה ואת משפחתה לבד בעשר אצבעות. אנו מאחלים לסבתא שלנו בריאות ואריכות ימים עד 120 ואוהבים אותה מאוד.