מאגר סיפורי מורשת

שמי מאי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחיי סבתי, רימונה הורן, ומנציחה אותו במאגר המורשת של התכנית.

סבתא שלי, רימונה הורן, נולדה ב-26 באוקטובר 1947 ברומניה תחת השם רמונה בלאו. כאשר הגיעה לארץ, שונה שמה לרימונה כדי שישמע יותר יהודי. לאמה, סבתא רבתא שלי, קראו וילמה בלאו. וילמה נולדה באוגוסט 1910 ברומניה בעיר קלוז, בירת מחוז פנסילבניה. לאביה, סבא רבא שלי, קראו אלכסנדר שנדור בלאו, אך כולם כינו אותו "שוני". שוני נולד ב-8 בנובמבר 1914 והיה חייט ברומניה. לפני המלחמה, וילמה התחתנה וילדה שתי בנות – רמונה (על שמה נקראה סבתי) ולאה. לאחר כמה שנים התגרשה והכירה את שוני. הם התחתנו לפני שהנאצים כבשו את רומניה. כשהגיעו הגרמנים, נאלצו להתפצל. שוני נלקח לצבא ההונגרי ווילמה למחנה ריכוז אושוויץ, שם נהרגו בנותיה והגרוש שלה בתאי הגזים יחד עם אמא חורגת שלהם.

וילמה שרדה את אושוויץ יחד עם שלוש אחיותיה והאחים של שוני, שכל אחד מהם היה לו תפקיד אחר במחנה. שוני הצליח לברוח מהצבא ההונגרי וחזר לביתו בקלוז, שם חיכה לסוף המלחמה. לאחר המלחמה נפגשו וילמה ושוני מחדש וילדו את סבתא שלי. לאחר שנה עלו לארץ להתגורר בעפולה ליד אחות של וילמה, ג'יני. שם חיה סבתא שלי במשך 50 שנה עד שעברה לקיסריה ומאוחר יותר לתל אביב עם סבא שלי, זאב הורן.

הילדות של סבתא

רימונה עלתה לארץ בשנת 1949 יחד עם הוריה. הם שהו יחדיו בדירה קטנה בעפולה, שם בילתה את מרבית ילדותה. הדירה הייתה קטנה והשירותים היו מחוץ לבית, אך עם זאת הייתה תמיד שמחה. סבתא שלי למדה בילדותה בבית ספר יזרעאל והשתתפה בתנועת נוער הנקראת השומר הצעיר. היא הייתה משחקת אחר הצהריים עם השכנות שלה שהיו בגילה תופסת, מחבואים, גולות וקפיצות בחבל. בכל חופש גדול, אמה הייתה לוקחת אותה לצפת לביקור אצל דודה שלה. בכל יום שבת הם היו נוסעים לים לחוף דור וכאשר גדלה והקימה משפחה, המשיכה את המסורת ונסעה יחד עם ילדיה ובעלה לאותו החוף. מכיוון שעלתה מרומניה ידעה בילדותה רומנית, אך בהמשך הפסיקה לדבר בשפה זו. בילדותה היו מספר מאכלים (חלקם מהתרבות הרומנית) אשר תמיד אהבה לאכול ועד היום מכינה לנו אותם. כמו בלינצ'ס עם גבינה וריבה, כרוב ממולא אורז ובשר, מרק קימל, גולש הונגרי וממליגה – תבשיל שעושים מקמח תירס. רימונה תמיד אהבה את עפולה ולכן גידלה שם את ילדיה.

עלייה לארץ

הוריה של רימונה, וילי ושוני, מיעטו לספר לבתם על השואה ועל תקופת המגורים ברומניה. אך דבר אחד שסבתא זוכרת בבירור, הוא הסיפור על העלייה לישראל. כאשר הייתה בת שנה, רצתה אמה לעבור לגור לצד אחותה ג'יני. לכן, שוני וילי ורימונה עלו על אונייה מרומניה עד לנמל חיפה, ומשם נסעו לעפולה. המסע היה ארוך ומכיוון שסבתא שלי עוד הייתה תינוקת באותה תקופה, היא לא הפסיקה לבכות בגלל הטלטולים של האונייה שהפחידו אותה. העלייה לארץ לא הייתה קלה ובהתחלה נאלצה המשפחה לגור במקום עם תנאים לא קלים, אך המעבר ארצה העניק להם תחושה של ביטחון. אחיותיה החורגות של רימונה נהרגו בשואה ולכן גדלה ללא אחים, אך כל הילדות היא בילתה את זמנה עם בת דודה שלה, הבת של של ג'יני. הן היו בערך באותו הגיל והיו מבלות את זמנן יחדיו אחרי הבית ספר ובחופשות. הן היו מאוד קרובות וגדלו יחד כמו אחיות.

מקצוע ועיסוק

רימונה התחילה לעבוד בגיל מאוד מוקדם. היא תמיד אהבה ללמד ולהיות עם ילדים ולכן הפכה למורה בגיל 20. בזמנו, מורים לא היו צריכים ללכת לצבא ולכן היא נשארה ללמד בזמן שבעלה היה בצבא. היא החליטה ללמד באותו בית ספר שלמדה בו, בית הספר יזרעאל שבעפולה. מכיוון שגם ילדיה למדו באותו בית ספר, הייתה רואה אותם בהפסקות ובמהלך הלימודים. היא לימדה והייתה מחנכת של כיתות א' עד ו'. היא תמיד אהבה ללמד, אך טוענת שזוהי עבודה מאוד קשה בגלל הרעש שילדים יכולים לעשות במהלך השיעורים. הכיתה שתמיד הכי התקשתה ללמד הייתה כיתה ו', מכיוון שטענה שהם היו הכי רועשים ותמיד הפריעו לה ללמד.

אף על פי שסבתא שלי תמיד אהבה את כל תלמידיה באותה מידה, היא תמיד העריכה יותר את אלה שידעו להתנהג ולכבד אותה ועד היום היא זוכרת את חלק מהתלמידים הללו. היא עבדה כמורה והמשיכה ללמד 15 שנה. לאחר שנולדה בתה האחרונה, הפסיקה ללמד ועברה לעבוד בחברה של סבא שלי בתור סוכנת נסיעות. היא מאוד נהנתה מהעבודה ומלעבוד לצד בעלה ולכן המשיכה לעבוד שם במשך 30 שנה. גם לאחר עזיבתה מתחום הלימוד, היא תמיד המשיכה לאהוב ללמד. לאחר שיצאה לפנסיה, אהבה להעניק שיעורים פרטיים לילדים שהתקשו ללמוד.

בצעירותי, היא תמיד הייתה מלמדת אותי ועוזרת לי במקצועות בהם היה לי קושי, כמו תנ"ך ולשון. בנוסף, היא תמיד עוזרת לאחי לבן דוד שלי במקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה. בנוסף לאהבה להוראה, האהבה שלה לילדים ניכרת מאוד והיא תמיד עוזרת לנכדיה וילדיה בכל דבר, והתנהגות זו מעוררת השראה.

נישואים ובניית משפחה

בתקופה בה רימונה הייתה נערה, היה נהוג ללכת למסיבות ריקודים סלונים. באחד מן הערבים, כאשר הייתה בת 16, החליטה לצאת יחד עם ידיד שלה למסיבה כזו בעפולה. סבא שלי, זאב הורן, יצא במקרה גם הוא לאותה מסיבה יחד עם חבריו. רימונה וזאב נפגשו במסיבה, ועד היום סבא שלי טוען שהיא הייתה הילדה הכי יפה במועדון. באותה מסיבה סבא שלי הציע לה לצאת אתו אך רימונה נלחצה ואמרה לו שהיא תחשוב על זה. לאחר כמה ימים החליטה לתת לו צ'אנס ומאותו הרגע הם התחילו לצאת.

לאחר שלוש וחצי שנים, בגיל 19, הם התחתנו. ב – 9 באפריל 1967 בתום מלחמת ששת הימים התקיימה החתונה באולמי הכרמל בחיפה. רימונה וזאב היו האהבה הראשונה אחד של השני והם נשואים כבר 57 שנים. שנה לאחר שהתחתנו הולידו את גילי הורן, בנם הראשון. לאחר מכן הולידו את לילך הורן, אימא שלי, ובנוסף את טל ולירון. לאחר לידתה של לירון, עברו לקיסריה, שם שהו מספר שנים, ולאחר מכן החליטו לגור קרוב לילדים שלהם בנווה צדק. בתחילת הנישואים, מצבם הכלכלי של זאב ורימונה לא היה טוב, אך לאחר עבודה קשה הקים סבי חברה לעבודות עפר. לאחר כמה שנים קנה טיוליות להסעת נוסעים ובשנת 1979 הקים את חברת האוטובוסים הורן את לייבוביץ שהפכה לימים לחברת האוטובוסים הפרטית הגדולה ביותר בארץ. בשנת 1994 הקים את חברת התעופה ישראייר, ובשנת 2002 הקים את  חברת האוטובוסים קווים. כיום, יש לסבא שלי עוד שתי חברות – ג'נסיס ומונה טור. עד היום, סבא וסבתא שלי הם החברים הכי טובים. הם אוהבים לבשל לנכדיהם ביחד, לנסוע לטיולים בעולם, לראות תוכניות טלוויזיה ולארח את כל המשפחה. אני מאחלת לכל אחד קשר יפה ומשמעותי כמו שלהם.

תחביבים

לרימונה יש הרבה מאוד תחביבים. היא מאוד אוהבת לבשל מרק עוף, פסטה עם סלמון, שניצלים וקוסקוס. בנוסף, היא תמיד אוהבת לפתור תשבצים ומשחקים המאתגרים את המוח. כאשר אני, אח שלי ובני דודים שלי נפגשים איתה, אנחנו תמיד משחקים וורדל, רמיקוב, משחקי חשיבה, ארץ עיר, סודוקו ועוד. סבתא שלי אוהבת ללכת לשיעורי ניה ושיעורי ריקוד. בנוסף, אח שלי לימד אותה שיעורים בצרפתית וכיום היא מצליחה להבין את השפה. היא אוהבת ללמד, לקרוא ספרים ולראות שעשועוני טלוויזיה, כמו 'האחוזון העליון'. לרימונה וזאב יש בית בקפריסין והם אוהבים לטוס לשם ולטייל. היא אוהבת לבלות עם הנכדים שלה וילדיה. כאשר הייתי קטנה, היא הייתה באה לשמור עליי אחרי בית הספר והיינו משחקות דמקה.

הזוית האישית

מאי הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי ולעשות את העבודה במסגרת המעורבות החברתית. אני חושבת שזה חשוב ללמוד על העבר של הסבים ושל סבתות שלנו ועל הדרך שבה הם חיו בזמנו. ההתמודדות של סבתא שלי עם העליה ארצה מעוררת השראה ומלמדת הרבה. חשוב לשמוע על הסיפורים שלהם כי זה נותן איזה פרספקטיבה אחרת ודרך שונה להסתכל על החיים. הסיפור הזכיר לי שלא לכולנו תמיד הייתה ילדות קלה ושהסבים וסבתות שלנו עברו הרבה ונלחמו כדי להגיע לארץ הזאת. לכן עלינו להעריך אותם, ובכללי להעריך את העובדה שנולדנו בתקופה שבה הארץ הזו שלנו. ללמוד על העבר של סבתא, ובמיוחד סבתא שנולדה בתום מלחמת העולם השנייה, זו חוויה מעצימה המעשירה את הידע שלי על עברה ועל ההיסטוריה של משפחתי.