מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה קפואה, נולדתי ב-ל' שבט 1956 במרוקו. קראו לי הלג'ריה, אך כשעליתי לארץ הפכו את שמי לגילה, שזה דומה לשמי ממרוקו. הוריי, מסעודה ושלמה ז"ל, מוצאם היה ממרוקו. בשנת 1962 עלינו לארץ ישראל.

העלייה ממרוקו לארץ ישראל

כשעלינו לארץ הייתי בגיל שש, זה היה קשה, ידענו לדבר מרוקאית, אך לא עברית. אבל לאט לאט קלטתי את השפה, וזה הקל עלי. בכיתה א' למדתי בבית ספר ממלכתי דתי בנהריה ששמו הרמב"ם. באותם ימים שיחקו בבית הספר חבל, שלושה מקלות, חמש אבנים, גומי, ועוד. היו לי הרבה חברות טובות בשכונה, אך איני זוכרת את שמותיהן. אחרי שמונה שנים סיימתי את בית הספר ועברתי לתיכון עיוני ברחובות.

היכרותי עם בעלי

אחרי שסיימתי את התיכון התחלתי לעבוד במכון ויצמן. באותם ימים עבדתי בשותף עם בעלי לעתיד. תוך כדי עבודה הכרנו אחד את השני ואחרי שנה התחתנו. גידלנו את הילדים בנחת ובשלווה, וכשהם גדלו, התחתנו זה אחרי זה. כיום יש לי 23 נכדים, בלי עין הרע.

התחביבים שלי

אחרי שהילדים שלי עזבו את הבית וגידלו בית משלהם, פתחתי לי בערבים, כשהבית היה ריק מאדם, תחביבים חדשים ומעניינים. חלק מהתחביבים שלי הם לצייר בגואש, לסרוג, לתפור, לכתוב סיפורים ועוד. סבי השאיר לאבי שתי מכונות כתיבה – אחת בשפה העברית ואחת בשפה האנגלית שאיתן הקלדתי את הסיפורים שכתבתי.

הרגעים הקשים בחיי

במלחמת יום כיפור, הסורים, הירדנים והמצרים פתחו במלחמה. שלחו את בעלי ליאור לתעלה במדבר עם עוד הרבה חיילים. האויבים ירו עליהם הרבה מאד טילים, והרבה מאד חיילים נפצעו ומתו. בעלי ליאור נפצע ברגלו, הוא לא יכל לעמוד ולהמשיך להילחם. לקחו אותו במסוק לבית החולים סורוקה שבבאר שבע. לאחר שבוע וחצי הוא התאושש והשתחרר מבית החולים.

במשך כל אותה תקופה טיפלתי בו במסירות ודאגה ולפני עשר שנים הוא נפטר.

תפקידי

כיום אני עובדת בבית אבות בכרמיאל בתפקיד דיאטנית. כשזקנים מסרבים לאכול, אני האחראית למצוא פתרון. כמו לדוגמא, להביא להם משקאות שיש בהם הרבה שומנים ופחות פחמימות. וכך הם מבריאים מהמחלה, על ידי התזונה הנכונה.

מה אני חושבת על פעם?

פעם, כשהכל היה בלי מדיה וטכנולוגיה, הילדים היו יותר מפותחים ופחות מפונקים. אם היה משעמם להם, הם לא היו יושבים מול המסך, אלא יוצאים לשחק עם חברים. בדור של היום הילדים מגדול ועד קטן במחשב מהיום עד הלילה.

המסר שלי לדור הצעיר הוא שיעזבו את כל המדיה והטכנולוגיה, ויעברו לעולם האמיתי, לחפש חברים אמיתיים לא טכנולוגיים. להיזכר בחיים הפשוטים והטובים שהיו פעם.

הזוית האישית

גילה: זה היה כיף לחזור, לחשוב ולספר על העבר שלי. זה מזכיר לי רגעים וזכרונות כיפים שנצברו במהלך השנים.

שרה הסטודנטית המתעדת: בזמן התיעוד של הסיפור הבנתי שפעם היו חיים יפים, אפילו יותר מהחיים היום. לפני שתיעדתי את הסיפור, חשבתי שמסכן מי שחי פעם, כי לא היה לו מדיה וטלפונים, אך עכשיו אני מבינה איזה חיים יפים היום פעם, וכמה אנחנו הפסדנו…