מאגר סיפורי מורשת

סבתא לילה מספרת על המשפחה מורחבת

במשפחתי להורי היו ארבע בנות, היינו ארבע אחיות, בנוסף, היו לי דודים ובני דודים. בתקופה מסויימת עוד זכיתי להנות כמה שנים מסבתא, אבל לא הרבה זמן כי סבתא הייתה מאוד מאוד מבוגרת. לאימא שלי היו שתי אחיות ואח ולאבא שלי לא היו בני משפחה, כי כולם נהרגו ונרצחו במלחמות. אבא איבד במלחמת העולם השנייה, בשואה, את שבעת האחים שלו וגם את אימא ואבא שלו. הוא נשאר היחיד, אז כך שממנו לא הייתה לי משפחה, אבל מאימא שלי היו לי הדודים.

 תמונה משפחתית בילדותי

בחופש הגדול לא היינו נוסעים לחו"ל, או לבתי מלון, היינו נוסעים לדודים. לדודה אחת שגרה בחיפה ולדודה  השנייה שגרה בעכו, ואחד ברמת גן וזה היה בשבילנו ממש כיף לצאת מהבית ולהיות אצל הדודים. היינו ארבע אחיות, אז אהבנו כל פעם לנסוע למקום אחר, לא כולנו ביחד, תמיד שמישהו הייתה צריכה לנסוע היינו אומרים איזה כיף, את לדודה הזאת, והיא לדודה הזאת… היה ממש כיף, היינו נפגשים עם הבני דודים שלי וביחד מבלים, גם בשמחות, במסיבות בחתונות. לא היה כל כך נהוג אז שכל הזמן באים אחד לשני, ביקרנו בעיקר בחופשות הקיץ.

כשהתבגרנו, במשפחה היותר קרובה שלי ושל האחיות זה כן היה לעיתים יותר קרובות. אנחנו ארבע אחיות ולכל אחד שלושה ילדים. לאחותי הגדולה היו שניים, לאחותי השנייה – שלושה ילדים. לי שלושה ילדים ולאחותי הקטנה שלושה ילדים. היינו משפחה מאוד מלוכדת. משפחה שלי עם האחיות שלי היינו מאוד מלוכדות. היינו נפגשות יוצאות עם הילדים לטייל, כל פעם יוצאים למקום אחר בארץ. הילדים אהבו את היום הזה, שבו היינו נפגשים ובאים הולכים יחד לדודות.  זה כיף, הייתה כזו הרגשה של ביחד, שאנחנו באמת משפחה. תמיד גם שיתפנו את ההורים שלי, לקחנו אותם גם איתנו לפיקניקים, לטיולים, כמה שיכולנו. כל אחד לקח אותם באוטו. היה לנו ממש ממש כיף. גם הילדים שלי, הילדים של אחותי, כולם היו באים לישון אצלנו. לי היו שלוש בנות ולאחותי היו שלושה בנים, והם היו באים לישון אצלנו. אפילו שהם היו בנים, היו יושבים ביחד.  אז היו חיים אחרים, חשבו אחרת, לא חשבו שהנה ילד יושב עם ילדה…. זה היה ממש ממש כיף. תמיד היינו דואגים אחד לשני.

אהבנו את ההורים שלי' גם vo היו מאוד מרוצים שהיינו באים אליהם לחגים. היינו הרבה נפשות, אז היה קשה וצפוף בבית של שניים וחצי חדרים לא היה לנו בית גדול, לפעמים הלכנו יחד עם אימא שלי ואבא שלי לארוחת ערב בחגים לסבא, בראש השנה ובחג סוכות. סבא היה הולך לבית כנסת ולוקח את הילדים לבית כנסת, בשמחת תורה עם דגל ותפוח. לסבא שלי קראו אריה ולסבתא שלי קראו אלה, הם היו הורים טובים במיוחד. אני והבנות שלי: סיון, שרון וקרן אהבנו אותם בצורה לא רגילה, ממש ממש אהבנו אותם. הם אהבו את הילדים והיו שומרים עליהם כשהיו חופשות. במקום לרשום אותם לקייטנה, הולכים לסבתא אלה, שם משחקים, קמים בבוקר, מתלבשים, משחקים בלוחות משחקים, סבתא הייתה מכינה כל מיני נשנושים. לסבתא היו באים ונהנים יותר מאשר בכל קייטנה.

הבנות שלי, ילדות יפות, ילדות טובות, כל ילד אצלי הוא שונה וכולם נולדו ממני, אנחנו גידלנו אותן אותו דבר, לא נתנו לזה יותר. כל אחד מה שהוא רצה, זאת אומרת, אם הוא רצה ללמוד, איך ללמוד? איפה ללמוד? כל אחת שונה. שלושתן למדו בתיכון ואחר כך שירתו בצבא. לסבא הייתה אובססיה לקצינות, סבא זליק שמעון, הוא רצה תמיד שהילדים שלו יהיו הכי טובים, הכי מצליחים, הכי מצוינים והוא תמיד דחף: "את צריכה לנגן", הוא תמיד רצה לדחוף, רצה שנעשה את כל מה שלא נתנו לו, את כל מה שהוא לא עשה. הם כולן שרתו בצבא והן היו מצוינות, כל אחת בתחום שלה.

אני הצלחתי עם הילדים שלי, אני גאה בהן, אני מאושרת איתם. הן התחתנו, יש להם בעלים טובים. בקיצור אני מאושרת, אני רק מאחלת לנו בריאות, שהילדים יהיו מאושרים, שהם יגשימו את מה שהם רוצים. היום זו תקופה אחרת, היום כל אחד בונה את עצמו לפי מה שהוא רוצה. אני מודה לאל שאני מאושרת, אני רוצה שיהיה שלום, שכל החטופים יחזרו הביתה ושיהיה לנו שקט, שנוכל להמשיך לחיות בשלווה ובאושר כל אחד והמשפחה שלו והבית שלו. אם אני יחד עם המתוקים שלי, שאני אוהבת אותם, את כל אחד ואחד. אני מאושרת כשאני באה אליהם ואני עוזרת להם ואני כל כך מתרגשת ביום שאני צריכה ללכת לבית הספר ולהביא את יולי ונוי ולהחזיר אותו הביתה ואנחנו יושבים לאכול יחד. זה מה שאני רוצה, אני מאחלת לכולכם בריאות טובה לכולנו ושיהיה שלום!

העלייה לישראל בגיל שנה – תחנות בחיי

אני נולדתי בשנת 1949, עליתי עם הורי בשנת 1950, הייתי בת שנה, עלינו מגרמניה. סבא נולד בשנת 1948 הוא גם נולד בגרמניה וכך הגענו לארץ. כמובן שתחילה גרנו במעברות כי לא היה כאן איפה לגור ואחר כך עברנו לגור בשיכון ותיקים. גם אני וגם סבא בילדותו גר בשיכון ותיקים, שם גם למדנו בבית ספר. גם שם היו משפחות שעוד גרו בצריפים, אנחנו כבר גרנו כבר בבתים. אני למדתי בכיתה אחת וסבא למד בכיתה מקבילה. סבא היה בכיתה של שפע, ילדים שבאו מבתים שיש להם יותר ואצלי בכיתה  היו ילדים חנונים, קצת מסכנים ולא היה להם כסף ותמיד היה צריך לעזור להם, למשל, כשנסענו לטיול, היינו מביאים להם את הכסף ומביאים להם דברים, ככה זה היה נהוג אז.

מה שאתם קוראים היום "מלכת הכיתה", אני הייתי מלכת הכיתה. בכיתה שלי, אבל הייתי מלכת הכיתה מהפן החיובי, לא להגיד למישהי, "את תבואי ואת לא תבואי" – לא היו דברים כאלה, פשוט העריצו אותי, רצו לשבת לידי בכיתה, רצו שאני אגיע לכל מסיבה. הייתה לי חברה, שלא כל כך אהבו אותה, אבל אני לקחתי אותה איתי לכל מסיבה.

כל החברים במחזור שלי – נולדו בשנת 1948, אני נולדתי בשנת 1949. בהתחלה כשהגעתי לגן, הייתי יותר קטנה מכולם. כולם עלו לכיתה א' מהגן זה ואמרתי לאימא שלי שכולם הולכים לבית ספר, גם אני הולכת לבית ספר. ואימא שלי אמרה לי: "את לא יכולה, הם הולכים כי הם בי שש". אני התעקשתי ואימא שלי  הלכה לעירייה, בניין המועצה והסבירה להם, שהילדה לא רוצה ללכת לגן כי היא רוצה ללכת עם חברים שלה לכתה א'. אז עשו לי מבדקים, כל מיני מבחנים ואמרו לאמי, שאני יכולה לעלות לכיתה א'. הייתי שמחה שאני מצטרפת לחברים שלי והיה לי ממש כיף. היינו הולכים יחד כל השנים לבית ספר. גם כשגדלנו, הלכנו יחד לתנועת נוער, לנוער העובד. סבא, לעומתי, הלך לצופים. בתיכון לא הייתי תלמידה כל כך טובה, לא כל כך אהבתי ללמוד, אבל סיימתי לימודיי שם ואחר כך התגייסתי לצבא ולאחר השיחרור שלי הלכתי לעבוד בבנק.

צבא

היגיע גיל הגיוס, הייתי צריכה ללכת לצבא – אז המחזור שלי, זה המחזור הראשון שהיה במדינה, שלא הלך לצבא. מה זה התבאסתי, רציתי כל כך ללכת לצבא וחיכיתי לזה. אני זוכרת, באנו לשכת הגיוס, ואמרו לנו שיש כרגע עודף בנות ולכן לא גייסו אותנו. סבא למד בבית הספר  התיכון, בטכני של חיל האוויר ואחר כך הוא הלך לצבא. היינו חברים ארבע שנים הוא היה החבר הראשון שלי והאחרון.

השכלה וקריירה 

התחלנו לעבוד ביחד, סבא עבד באל על, אני התחלתי לעבוד בבנק, אך רציתי להיות אימא, ולהיות יותר בבית. אחר כך בבנק עבדו מפוצל, גם בשעות אחרי צהריים ואמרתי שזה יותר מדי מוגזם, אז הפסקתי לעבוד. אחרי כשנתיים בבית, ראיתי שאני לא יכולה להיות יותר בבית, אז עבדתי במועצה, בניהול חשבונות  ארנונה. עבדתי שם כ- 20 שנה. אחר כך אמרתי "די כבר אני בת 50". שוב נשארתי תקופה בבית…. אבל אחרי כמה זמן היה לי קצת משעמם…. ובגיל 50 הלכתי לעבוד בקופת חולים מכבי כמזכירה רפואית במעבדה בתל מונד.

במכבי – בתל מונד ואבן יהודה, עבדתי כ- 15 שנה ובגיל 65 יצאתי לפנסיה. אמרתי לעצמי, עכשיו אפשר להתחיל לחיות, עכשיו אפשר לעזור לבנות שלי שהן רוצות עזרה עם הנכדות שלי. להעביר את הזמן הפנוי ובכיף, שיהיה לי כיף. סבא עבד בחברת אל על עד הפנסיה. הוא יצא לפנסיה, הוא היום יותר חלש, אבל הוא אוהב לעבוד בגינה.

שלוש פעמים בשבוע אני הולכת לשחק ועושה התעמלות במים ואני מאוד נהנת. אני עוזרת למי שצריך מהילדים, אני באה לקחת את הנכדים מבית ספר, מכינה להם אוכל, מפטפטים, צוחקים, זו החוויה. את זה אני מאחלת לכל סבתא, שיהיו לה נכדים, שהיא תהנה מכל רגע לפני שהם גדלים, כי כשהם גדלים, הם בסדר אבל אז אין להם כל כך זמן פנוי כבר לסבתא. הקטנים יותר כמו יולי, לינוי נותנים חיבוק ועידוד, עוד יש להם חשק לסבתא. אני מבינה את זה וככה צריך להיות, אני יודעת שזה בסדר. אני מאושרת במה שיש לי שרק נהיה בריאים ושיהיה שלום ושוב פעם, אני חוזרת שהחטופים יחזרו בשלום. המחשבות עליהם לא נותנות לי לישון בלילה, המחשבות על כל אותן משפחות שלא יכולות ליהנות, כמו שאני, שהם לא יכולים לשבת עם הנכדים, או להכין להם ארוחה חמה או לצחוק, או לשחק עם הנכדים שלהם.

 באחד הטיולים שלי

תרומת הדם של לילה, הצילה את חיי הילדה

לפני 40 שנה בערך זה היה יום חמישי בערב, כהרגלי, אני בתוך המטבח שומעת רדיו של גלי צה"ל, פתאום אני שומעת שמודיעים ברדיו  על תאונה של קבוצה של ילדים, חברות שחזרו מבית הספר, האוטובוס לא ראה והוא גרר את הילדה שנפצעה קשה מאוד. ביקשו  ברדיו מי שיכול שיבוא לתרום דם, כי הילדה במצב אנוש וקשה. כל מי שיש לו סוג דם 0 – שיכול, שיבוא לתרום. הקשבתי להודעה ואמרתי יש לי סוג דם 0. האירוע היה בנתניה, הילדה היא מנתניה ואני גרה בנתניה, אמרתי לעצמי, אני חייבת לנסוע.

סגרתי את הבית נסעתי לבית חולים לניאדו הגעתי לשם אמרתי: "באתי לתרום דם". כולם רצו אליי, הרופא יצא מהחדר, חיבק אותי אמר לי: "בואי, תודה שבאת, אנחנו מחכים לך, אולי תוכלי להציל את הילדה". כפי שאתה יודע כשתורמים דם, אני שכבתי על המיטה, והילדה על מיטה ליד – והעבירו את הדם שלי ישר אל הילדה, זה יותר אפקטיבי, כשזה עובר מאחד אל השני זה מהיר וזמין. כל הרופאים עמדו מסביבי הרגשתי כאילו עשיתי את המעשה הכי טוב של החיים שלי. שכבתי במיטה ותרמתי את הדם. כשסיימתי, הרופא הודה לי ואמר לי" "באמת תודה רבה ואני ממש שמח שעשיתי את זה". אני הרגשתי שעשיתי משהו, כמו שאומרים "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".

אחרי שהגעתי הביתה ובאתי לשכנה וסיפרתי לה שעכשיו הייתי בבית חולים, תרמתי דם. השכנה אמרה לי: "את יודעת מי זאת הילדה? זו הבת של אחות של בעלי". הייתי פשוט בהלם כפול. ולמה? גם אותו בחור והסבא שלו וסבא של הילדה, בנו את הבית שבו אני גרה. היא לא נרגעה ולא הפסיקה לומר לי: "אין כמוך, תודה לילה, תודה" לא היו להם מילים איך להודות לי. הרבה הרבה זמן אחרי  האירוע, כשהלכתי והסתובבתי בנתניה, אמרו לי "שמענו שתרמת לילדה דם"… לאימא שלה קראו לוטי, הילדה הייתה מתוקה כל כך, היום היא נשואה. היא באמת יצאה מכלל סכנה, בזכות תרומת הדם שלי, המשיכה לחיות. אני הרגשתי שעשיתי משהו בחיי.

הזוית האישית

נוי: התוכנית הייתה לי מאוד מהנה ולמדתי המון דברים על סבתא שלי שלא ידעתי, כמו דברים על ילדותה, עבודות שהיו לה על השירות שלה בצבא וכדומה. נהניתי להשתתף בתוכנית כי זה מקרב בין בן המשפחה והנכד. אני חושבת שזו תוכנית מצוינת שמחברת ומתקרבת ומלמדת על כל ההיסטוריה והסיפורים הכי מעניינים של משפחה.

סבתא לילה: תוכנית הקשר רב דורי יצרה קירבה שלי עם הנכדה אחת על אחת. סיפורים שלא סיפרתי לפני ובתוכנית קיבלו מקום נכבד. התוכנית נותנת מקום לסיפור חיי סבתא ומשפחתה שנשארת לזכרון. הכי כייף זה הביחד שלי ושל נכדתי שמרגיש הכי אמיתי וקרוב. אני הרגשתי שהרווחתי חוויה מעניינת מיוחדת ויקרה מפז.