מאגר סיפורי מורשת

שמי ראובן בראלי, נולדתי בשנת 1950 בברית המועצות, בגאורגיה (ברוסית גרוזיה), למשפחה גדולה עם שישה ילדים. כשהייתי בן 13, אבי, שהיה הדמות הדומיננטית בבית והמפרנס העיקרי, נפטר בתאונת עבודה טראגית ברכבת בה עבד.

בעקבות הטרגדיה הגדולה שפקדה את משפחתי, הפכנו ממשפחה מאושרת ובעלת מעמד סוציו-אקונומי יציב, למשפחה של יתומים ללא אב שמעניק לנו הגנה ומפרנס את משפחתו. בגלל שהמדינה בה חיינו הייתה מדינה קומוניסטית ולא מדינת רווחה, אזרחים לא קיבלו זכויות כגון ביטוח לאומי, כמקובל אצלנו, ועל כן לא נותרה לנו ברירה אלא לדאוג לעצמנו.

באותן שנים, במיוחד במדינות הקומוניסטיות, לא היה נהוג שנשים יצאו לעבוד. בשל עובדה זו, היינו בסכנת להיות משפחה נזקקת וקשת יום ולכן כל כלכלת המשפחה ופרנסתה הוטלה על אחי הגדול ועלי. אחי הבכור ואני הפכנו משני ילדים קטנים למפרנסים העיקריים והיחידים של הבית. כדי להתפרנס, היינו מבריחים סחורות דרך אותן רכבות שבהן אבי עבד (דבר שהיה נפוץ בקהילה היהודית בזמנו), ואילו אחותי הגדולה ואמי היו צריכות לדאוג לבית ולשמור על אחיי הקטנים.

עבדתי ברכבות כמו אבי והייתי נוסע למקומות רבים, ובתמורה קיבלתי סכום קטן של כסף. מכיוון שעבודה זו דרשה מאמץ רב, נאלצתי לוותר על לימודי הפיזיקה שאבי ואני רצינו מאוד. אך למרות כל הקשיים, אני ומשפחתי עדיין לא ויתרנו על החלום שלנו לעלות לירושלים, וכשזה התאפשר וקיבלנו את ההיתר המיוחל עלינו לארץ ישראל.

כשעלינו לארץ התרגשנו מאוד, היינו מלאי תקווה וחלומות, אך היינו צריכים להתמקם בארץ ולהסתגל במהירות. גם כאן הייתי צריך לדאוג לפרנסת המשפחה ולמצוא עבודה. מהר מאוד מצאתי עבודה בתל השומר, וכעבור מספר חודשים התגייסתי לצבא. בשירותי הצבאי הייתי שריונר והייתי אחראי על ירי הטנק. במהלך השירות פרצה מלחמת יום כיפור. אני ורוב חבריי חשבנו שאין לנו מה להפסיד משום שעדיין היינו צעירים ורווקים. המלחמה הייתה קשה וארוכה, מלאת חוויות טראומטיות שלא חשבתי שאחווה בחיי ולצערי איבדתי גם הרבה מחבריי. כבר ביום השני למלחמה נהרגו 89 חיילים מתוך 112 חיילים שכלל הגדוד וחבר אחד גם נתפס בשבי לנגד עיניי ושוחרר רק לאחר שמונה וחצי חודשים.

לאחר שירותי הצבאי, נישאתי לננה ונולדו לנו שלושה בנים. התחלתי לעבוד במשטרה. הייתי מוערך מאוד בקרב סביבתי במשטרה וקיבלתי צל"שים ודרגות ועבדתי בתפקידים רבים במשטרה כגון: סיור, בילוש וסיימתי כסגן מפקד יחידה. אך למרות כל תפקידיי במשטרה, זה לא מנע ממני לצאת לטיולים עם משפחתי יחד עם שוטרים אחרים (טיולים אלו נקראים טיולים יחידתיים).

כיום יש לי משפחה גדולה ונהדרת ונכדים שאותם אני אוהב לפנק ותמיד לא יחסר להם כלום.

הזוית האישית

אביב הנכדה המתעדת: סיפור התיעוד לימד אותי על סיפורו המופלא של סבא שלי ועל כך שלא צריך לקחת דברים כמובן מאליו, כגון: משפחה גדולה ומאושרת, לחיות בשפע ולא בחוסר. למדתי גם שלמרות כל הקשיים אסור לנו לוותר, מה שאפשר גם לומר על המצב כיום. ללא התכנית, לא הייתי יודעת על עברו של סבי. הבנתי גם שסיפורם של סבא וסבתא לא יכול להישכח, וגם סיפורם של סבתא וסבא שלכם – משום שעלינו ללמוד על העבר כדי שנוכל לבנות עתיד טוב יותר.