מאגר סיפורי מורשת

שמי הילה, השתתפתי השנה בתוכנית הקשר הרב דורי עם סבתי חדוה וסבי שלמה, הם סיפורו לי על הוריהם וילדותם וגם את סיפוריהם.

המשפחות של סבא וסבתא

סבא שלמה מספר על אימא שלו, הסבתא רבתא שלי 

קראו לה מלכה רטושביץ נולדה למשפחה עם הרבה ילדים (11 ילדים).

אביה לא עבד, הוא היה כל היום בבית הכנסת והתפלל, האימא עבדה ופרנסה את המשפחה. אמי למדה עברית בבית הספר בפולין, היא הייתה בתנועת נוער שהכשירה את הנוער לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1932 נערכה המכביה ה1 בארץ ישראל אשר אליה הגיעו ספורטאים יהודים ואורחים מכל העולם. אמי ניצלה אירוע זה כדי לעלות לארץ. בארץ היא עבדה כתופרת שמלות לנשות הקצינים הבריטים. עם הכסף שהרוויחה הצליחה להעלות את אחת מאחיותיה לארץ.

כל שאר בני המשפחה נספו בשואה. ההורים נמנעו מלדבר על מה שקרה לבני משפחתם, ורק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה הם הדליקו נר נשמה.

סבא שלמה  מספר על אביו, סבא רבא שלי

אבי נולד בבירת אסטוניה. אחותו היתה פסנטרנית ידועה באסטוניה.

אבי היה בתנועת הנוער "החלוץ". שהכשירה אותו להיות פועל חקלאי בארץ ישראל. מה שאיפשר לאבי לקבל אישור עליה לישראל משלטון המנדט הבריטי.

הוא עלה לישראל בשנת 1935 ועבד בארץ כפועל ביניין.

סבתא חדוה מספרת על אביה, סבא רבא שלי

אבי, בנם של חוה שפרן ויעקב אוז'ך.

אבי היה בן שני במשפחה של ארבעה ילדים. הוא נולד בשנת 1915. אחיו הבכור משה נולד בשנת 1912 ואחיו הצעירים אברהם וסבינה התאומים נולדו ב5 בספטמבר 1927.

אבי גדל בווילנה ולמד עברית בבית ספר פולני בו למדו רק יהודים ונקרא על שם הסופר י.ל. פרץ. הוא היה מדריך ספורט לקבוצות ילדים ונוער במועדון "מכבי" ומועדון "ירדן". לפני עלותו ארצה הוא הספיק ללמוד באוניברסיטה שנה ראיית חשבון.

הוא קיבל סרטיפיקט של סטודנט ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים.

סבתא חדוה מספרת על אימא שלה, סבתא רבתא שלי

אמי, בתם של חיה קוסובסקי ודוד אלפרשטיין.

אמי היא הבת הבכורה במשפחה של שלושה ילדים. היא נולדה בשנת 1918, אחיה משה נולד בשנת 1920, ובשנת 1922 נולד אהרון. בהיות אהרון בן שש הוא נפטר ממחלה.

אמי גדלה בגרודנו, היא למדה עברית בבית ספר "תרבות" בו למדו את המקצועות השונים בשפה העברית. במקביל היא התחנכה בתנועת הנוער "השומר הצעיר". בתום בחינות הבגרות היא קיבלה סרטיפיקט ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. אמי עלתה ארצה עם קבוצה של חברים מ"השומר הצעיר". בדרך ברכבת מוורשה לקונסטנצה. הנמל ברומניה ממנו הפליגו באונייה "פולוניה" לארץ ישראל, נפגשו הורי.

הם התחתנו ב – 5 בספטמבר 1941 וחיו בירושלים, שם נולד אחי יאיר בשנת 1944. אחר מלחמת העולם השנייה נודע לאמי על מות הוריה בטרבלינקה, ולאבי על מות הוריו ואחיו בווילנה.

בפרוץ מלחמת השחרור נאלצו הורי ואחי לעזוב את שייח ג'רח, שכונה ערבית בירושלים שבה גרו, והם עברו לגור בחדרה. אבי ניהל את המשרד בבית החרושת "פרי זה". בתקופה זו הוא השלים את לימודיו בראיית חשבון. בתום לימודיו הוא פתח משרד לראיית חשבון בחדרה.

אמי עברה קורס לספרנות והייתה ספרנית בספרית "בית צבי" , כשנפתחה הספרייה העירונית היא עברה אליה וניהלה את מחלקת הילדים.

אבי נפטר ב5 בספטמבר 1970 ביום הנישואין של הורי וביום ההולדת של אחיו התאומים.

בדיוק 10 שנים אחר כך נולד ברק, אביה של הילה והוא נקרא כך על שם אבי ברוך. 18 שנים אחרי מות אבי נפטרה אמי.

סבתא חדוה מספרת:

שמי חדוה, שמי הוא על שם שמות הסבים והסבתות שלי. חיה, דוד, חוה, יעקב, לכן שם החיבה שלי הוא חדוי. תאריך הלידה שלי הוא: 19.1.1949. נולדתי בארץ ישראל בעיר חדרה שבמרכז הארץ.

נולדתי בחדרה שהפכה לעיר, אך נשאר לה האופי של המושבה. לכל מקום הלכנו ברגל. היו בה מעט מכוניות, ועדיין ניתן היה לראות עגלות עם סוסים. מגן חובה למדתי לרקוד בלט ואחר כך נגינה בפסנתר.

סבתא בילדותה

מכיתה ג' הייתי במסגרת של תנועת הנוער "מכבי צעיר". בעיקר זכורים לי המחנות שבהם השתתפנו, השיא היה הופעתנו בהתעמלות בטקס פתיחת "המכבייה".

לבת המצווה קיבלתי מהורי מתנה אופניים, וכך יכולתי להגיע לכל מקום בעיר, לחברותי ולבית הספר התיכון. כל קיץ נסענו באוטובוס לחוף הים, כל יום שישי בערב ארגנו מסיבה בבית של אחד מהנערים או אחת מנערות החברה.

זכורה מכולן מסיבת פורים שהייתה בבית הורי עד אור הבוקר. כל מוצ"ש נהגנו ללכת לסרט באחד מבתי הקולנוע בעיר.

מהאלבום המשפחתי

סבא שלמה מספר:

בזמן שלטון המנדט הבריטי בשנים 1946 עד 1947 הושפעתי מאוד מהאירועים  הבאים:

ליד בית התעשייה בחיפה קרוב לביתי ראיתי ערימת נסורת ענקית. כשהתחלתי לשחק בה, גיליתי עשרות פגזי מרגמה שהוחבאו שם. זה היה סליק של ארגון "ההגנה" שהחביא נשק מפני הבריטים. למזלי, מבוגר שעבר במקום סילק אותי מהר ממקום הסכנה.

"ההגנה" נהגה להציב מחסומים ברחובות כדי למנוע מהבריטים להגיע במהירות לאזורי חיכוך  בין היהודים לערבים. מביתי ראיתי שהבריטים תפסו חברי "הגנה " בהקימם מחסום כזה. אחד מחברי "ההגנה" סטר לקצין בריטי שמיד הוציא אקדח וירה בראש הצעיר והרגו.

בטיילי ברחובות שליד ביתי ראיתי במורד הרחוב משאית גדולה. נכנסתי למשאית בקלות, שחררתי את המעצור, והמשאית החלה להדרדר במורד. קפצתי בבהלה ממנה, והיא הדרדרה במהירות ונעצרה ליד קיר בטון.

סבא בילדותו

בליל כ"ט בנובמבר 1947 כל משפחתי האזינה לרדיו להחלטת האו"ם על ההצעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. עם קבלת התוצאה החיובית יצאנו לרחובות עם עוד אלפי אנשים ורדנו עד אור הבוקר.

מהבית בו גרתי שהיה קרב לשכונת חליסה הערבית, ראיתי מגג הבניין את הקרב על כיבוש בית הנג'אדה שהיה בית ועד השכונות הערביות של חיפה. בקרב זה כבשה "ההגנה " את המקום מדי הערבים, וכך פתחה את הדרך מחיפה לקריות ולעמק יזרעאל.

בהתבגרותי הייתי חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ושיחקתי כדורגל ב"הפועל נווה שאנן". לימים הפכתי שחקן ב"מכבי חיפה" וב"ביתר ירושלים".

במדי הנבחרת

זיכרונות משנות ה-20

הזמרים המפורסמים ביותר באותה התקופה היו: זמרים בחו"ל: אלביס פרסלי שהיה כוכב רוק הכי פופולרי בשנות ה-60 בעולם, המתחרה שלו היה זמר אנגלי בשם כליף ריצ'ארד.  כולו. זמרים בארץ: אריק איינשטיין, יהורם גאון, חווה אלברשטיין, להקות צבאיות, צמד הדודאים, שלישיית גשר הירקון והתרנגולים.

הזמרים היו מאוד פופולריים בקרב הדור הצעיר ולהופעות שלהם הגיעו אלפי בני נוער. הסגנון שלהם היה רוק אנדרול. בקרב הלהקות הפופולריות ביותר היו "החיפושיות" (הביטלס) ולהקת ה"אבנים המתגלגלות". שתי הלהקות האלו היו כל כך פופולריות שהרבה מההופעות שלהם היו בשטח הפתוח. חברי הלהקה לבשו חליפות והיו מסופרים בתסרוקת מיוחדת.

היינו רוקדים בעיקר במסיבות פרטיות בבתים של בני הכיתה. ומאוחר יותר אצל סטודנטים שאיתם למדנו באוניברסיטה. המוזיקה נוגנה על ידי תקליטים בפאטפון. רקדנו בזוגות את הריקודים הללו: טנגו, סמבה, רומבה, טוויסט ורוק אנדרול.

הזוית האישית

הילה: בתוכנית הקשר הרב דורי אני התקרבתי לסבא וסבתא שלי יותר. ואני גם למדתי להכיר את ההיסטוריה של המשפחה שלי יותר. למדתי על ילדותם ועד בגרותם.

סבתא חדוה: בשנה שעברה השתתפתי בתוכנית הזו יחד עם נכדתי נוגה ויחד תיעדנו את סיפורי: החלום שהתגשם – חדוה ורשבסקי. השנה זכיתי להשתתף שוב עם נכדתי הילה.