מאגר סיפורי מורשת

אני שמואל עמית, סבא של אביב עמית מצד האבא.

המסע לצל"ש / שמואל עמית ( סבא של אביב עמית )

נולדתי יחד עם עוד ארבעה אחים בעיראק. גרנו בבגדד ברחוב בשם "רחטה" אשר בשכונה בשם "קראדה".אבא שלי קנה מגרש ובנה שם את הבית, אשר נמצא שם עד היום. הייתי רוצה ללכת לבקר שם, למרות שאני יודע שאחרי שהאמריקאים הגיעו לאזור – הרבה לא נשאר שם… לא מזמן ראיתי תמונות של השכונה הזאת בעיתון.

הייתה לנו חצר גדולה מאוד. אנחנו גרנו בבית לבד והיו לנו איילה וארנבת. יום אחד ירד גשם חזק והאיילה פשוט קפאה מקור. אני זוכר שאמא שלי שמה עליה מלא שמיכות וניסתה לחמם את הגוף שלה. זה לא עזר והאיילה קפאה למוות. את גופתה נתנו לשכן נוצרי שנהג לאכול בשר איילות. הארנבת שלנו הייתה "מכסחת" את הצמחייה בגינה. יום אחד אבא שלי תפס עליה עצבים והחליט למסור גם אותה לאותו שכן נוצרי. הבעיה שהיה מאוד קשה לתפוס אותה: השכן ואבא שלי רצו אחרי ארנבת בשביל להכניס אותה למחסן שהיה בגינה. אחי הגדול עמד בצד אחד של הגינה ואני בצד שני. בכל פעם שהארנבת הייתה מתקרבת – היינו מבריחים אותה, עד שהארנבת, שהייתה כבר זקנה – התעייפה ונשארה במקומה…

העלייה לישראל מעיראק

אבי היה מנהל חשבונות בחברה אנגלית בעיראק שקראו לה IPC. הם ישבו ליד בגדד והיו מספקים נפט מעירק לפלסטין שהיא היום ישראל. בגיל שבע עלינו לארץ. עד אז הספקתי ללמוד בעיראק כמובן בגן הילדים ובכיתה א' עלינו לארץ.

הייתי חייב לעלות, כי כל המשפחה שלי עלתה. האמת היא שכל קהילת היהודים בעיראק עלתה לישראל. בהתחלה היהודים לא כל כך רצו לעלות לארץ ישראל כי היה להם בסך הכול טוב בעיראק, אבל בשבת אחת, בבית הכנסת, נתקבלה החלטה לעלות לארץ ישראל.

הזיכרון הראשון שלי בארץ, היה לנחות בשדה התעופה בלוד בארץ חדשה ולחוות את קבלת הפנים שעשו לנו כעולים חדשים. זה היה מאוד מרגש. האמת היא שלא הבנו יותר מדי ממה שקורה לנו ועובר עלינו, וגם לא ידענו למה לצפות כך שהיינו די במתח מסוים – לא ידענו לאן אנחנו הולכים ולא ידענו מה העתיד שלנו פה זו הייתה חוויה לא קלה, אבל סך הכול עבר הכול בסדר. משדה התעופה בלוד לקחו אותנו למעברות.

סבא ומשפחתו מחכים בשדה התעופה (התמונה הופיעה בעיתון בפרס בה הבחין במקרה קרוב משפחה אשר התגורר שם)

הילדות שלי בארץ התחלקה לשניים: משנת 1951 ועד 1953 היינו במעברה ולא היה הרבה מה לעשות. אמנם הלכנו לבית ספר, אבל לא היו שם מגרשי משחקים. אחר כך עברנו כבר לשכונה חדשה. זה היה בירושלים, בשכונת מקור ברוך.

סבתא גרה בשכונה סמוכה שקראו לה תל ארזה אשר בירושלים. היא למדה בבית ספר למל לבנות ואני למדתי בבית ספר לבנים שקראו לו תחכמוני. באזור הייתה תנועת נוער אליה היו מגיעים גם בנים וגם בנות. שם יצא לי להכיר את סבתא כבר בגיל 14 או 15 ומאז אנחנו ביחד. בהתחלה הינו חברים בחבר'ה ואחר כך בגיל 16-16 וחצי כזוג ממש. כשאני הייתי בן 21 וחצי וסבתא הייתה בת 21 – התחתנו ומאז אנחנו ביחד 63 שנים! כשהיינו בני 23 נולד לנו יגאל הילד הראשון, אחרי חמש שנים נולדה ליאת ואחרי עוד חמש שנים נולד אבא שלך עופר, וכך הסתפקנו בשלושה ילדים…

מבצע סנונית

בגיל 18 כמובן כמו כל הצעירים שמגיעים לגיל הזה מתגייסים לצבא וגם אנוכי התגייסתי לצבא. הייתי בחור בריא עם פרופיל גבוה ונועדתי ללכת ליחידה קרבית. בחרתי ללכת לגולני שם שרתי בגדוד 13. במהלך השירות הצבאי בשנות השישים היו פעולות תגמול נגד מדינות אויב שהטרידו את מדינת ישראל. היו הרבה פעמים יורים עלינו מסוריה ובעיקר למימי הכנרת ששם היו היה הרבה דייגים והם היו מוטרדים על ידי הסורים בירי מידי פעם. אז החליטו בצבא על פעולת תגמול שזוהי בעצם פעולת ענישה נגד הצבא הסורי. היחידה שלי נבחרה להוציא את המבצע הזה לפועל.

סבא שלי במבצע סנונית

במבצע כבשנו מוצב סורי בשם "נוקיב" מעל רמת הגולן ואחרי שטהרנו אותו חזרנו חזרה לגבולות מדינת ישראל. למבצע ניתן השם מבצע סנונית. במהלך הקרב הזה אני קיבלתי ציון לשבח על מסירות כשנשאתי חייל פצוע והצלתי את חייו. על כך קיבלתי צל"ש ממדינת ישראל.

קישור לסרטון – סבא מספר על הרפתקאת הילדות מחיפה לירושלים  

הזוית האישית

אביב: לי קודם כל היה לי מאוד כיף וברור שמעניין לשמוע את הסיפור! כששמעתי את הסיפור התרגשתי מאוד. ולמרות שאומרים שבית ספר הוא לא כיף – זה היה לי מאוד כיף. כל הפעילויות היו ממש כיפיות וזה ממש קירב אותי לסבא שלי. אז אני אומר תודה ענקית למי שהביא את העבודה לבית הספר שלי.

סבא שמואל: אביב פנה אלי בבקשה לראיין אותי בקשר לעבודת שורשים סקרנותו של אביב גרמה לי התרגשות והנאה כאחד.היה תענוג לספר לנכד את שורשיו!