מאגר סיפורי מורשת

שמי עדן ארונוב, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא  רבתא שלי לנה. לנה שמולוביץ נולדה לבית משפחת ביילין בשנת 1927 בלטביה בעיר בדאוגבפילס ועלתה לישראל בשנת 1978.

סבתא רבתא לנה מספרת:

שלום, שמי לנה שמולוביץ, נולדתי בשנת 1927 לבר ושרה-מוסיה ביילין בדאוגבפילס, העיר השנייה בגודלה בלטביה. כשהייתי ילדה גרתי בבניין שהיה כולו שייך למשפחתי. גרתי עם אבא, אימא, שתי אחיות ושני האחים. הייתי הקטנה מבין כל האחים שלי.

כילדה אהבתי מאוד לשחק בבובות ומשחקי חברה שונים כגון תופסת, "אכיל לא אכיל" ו"קלצ'קו" (שם של משחק) וכך העברנו את הזמן הפנוי שלנו. בית הספר שבו למדתי היה בית הספר היהודי, אבל החברים שלי היו לא רק הילדים היהודיים ולמרות זאת כולנו היינו חבורה מלוכדת. השיעורים האהובים עלי היו שיעורי מוזיקה שבמהלכם הרגשתי מאושרת עוד יותר, כמו כן למדתי באופן פרטי נגינה על הפסנתר.

כשהייתי בת 13 פרצה מלחמת העולם השנייה ועולמנו התהפך. האחים שלי ישר התגייסו לצבא האדום להלחם נגד גרמניה הנאצית. ואנו נאלצנו לברוח מהנאצים ולעבור את הגבול מלטביה לרוסיה. כשברחנו אבא שלי אמר לנו להתקדם ובעצמו התעכב בגלל שעזר להתארגן למשפחה המורחבת. למרבה הצער, כל מי שנשאר נרצח בידי הנאצים הארורים. שעות בודדות הפרידו בין אלו שהצליחו לברוח לבין אלו שנתפסו והוצאו להורג על ידי הנאצים, ואבא שלי היה בין הנרצחים.

כשהגענו לגבול החלו הפגזות משני הצדדים (מהצד הרוסי ומהצד הגרמני). כשאני ואחיותי, שאחת נשואה עם תינוק, ואימא שלי ניסינו לפלח לעצמנו את הדרך ולעבור את הגבול, בתוך כל הכאוס שהיה הלכתי לאיבוד. לאחר נסיונות רבים שניסיתי למצוא אותן ולא הצלחתי, לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל להתקדם לבדי אל תוך רוסיה. וכך מצאתי את עצמי, ילדה קטנה בודדה בת 13 נלחמת על חייה ונאלצת לשרוד במדינה זרה.

במהלך השנה הבאה חוויתי רעב גדול, קור מקפיא עצמות ופחד עצום. בנוסף, כעבור שנה גם חליתי בטיפוס ואושפזתי בבית חולים. למרבה הפלא באותו בית החולים מצאתי את אחותי הגדולה. כל כך שמחתי לראותה כי חלמתי על רגע זה כל לילה מאז שנפרדנו. החיים נעשו טיפה יותר קלים, במיוחד שהרגשתי שאני לא לבד בעולם האכזרי הזה. עדיין במקום לשחק במשחקי הילדים וללכת לבית הספר הייתי צריכה לשמור על התינוק של אחותי הגדולה בשביל שהיא תוכל לעבוד במפעל לייצור נשק ולדאוג לקצת אוכל לכולנו. לקראת סיום המלחמה הצלחנו למצוא את אחותי השנייה ואת אמי, וכולנו התאחדנו.

לאחר סיום המלחמה חזרנו ללטביה לעיר מולדתי. הבית שלנו לא שרד את ההפגזות ולכן בחרנו לעבור לריגה, עיר הבירה של לטביה, והתחלנו לבנות את חיינו מחדש. אני הלכתי לבית הספר ואחיותי ואימא מצאו עבודה. כעשור לאחר מכן פגשתי את בעלי לעתיד, התאהבו והתחתנו, נולדו לנו שתי בנות מקסימות. הבכורה ביניהן היא הסבתא של עדן ושמה – ארינה.

ביום החתונה – חתונה של סבתא רבתא לנה, בריגה, לטביה

בסוף שנות ה-70 עליתי לארץ ישראל עם בעלי והבת הקטנה שלנו, אמנם היה לי מאוד קשה לעזוב את לטביה בגלל שבתי הבכורה נשארה שם, ידעתי שעתידנו בארץ. ואכן, אחרי כמעט 15 שנה, בתי הבכורה עלתה גם היא לישראל וכך כל המשפחה התאחדה. בזמן העליה חששתי מזה שאני לא מכירה את השפה, את המנהגים ואת המנטליות, אך יחד עם זאת הייתי בטוחה שנתגבר על הכל ונצליח.

כיום אני חייה עם בתי הקטנה, בעלה ואחת הבנות שלה בקריית אונו. יש לי משפחה גדולה ואוהבת, חמישה נכדים ותשעה נינים. אני כבר מזמן בפנסיה. בשעות הבוקר אני הולכת למועדון, פוגשת את החברים שלי, ומשתתפת בסדנאות והרצאות. בזמני הפנוי אני מרבה לטייל בפארק ליד הבית ולשבת על הספסל ולהסתכל על הנוף.

הזוית האישית

עדן: מאוד התרגשתי לשמוע את הסיפור של סבתא רבתא שלי. אני חושבת שהיא גיבורה אמיתית ואני מאוד גאה שהיא הסבתא רבתא שלי. למדתי ממנה שאפשר לצלוח כל אתגר.

לנה: היה לי קשה להיזכר בתקופת המלחמה, אך אני שמחה לספר ולהעביר הלאה את הסיפור של משפחתי.