מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל וולך, נולדתי  בתאריך 31.10.1952 בארץ ישראל בקיבוץ ניר דוד (תל-עמל). לאימא ולאבא שלי קראו מרים ויקי טייכנר, הם נולדו בגרמניה. יש לי שני אחים גדולים, אמנון וגבי. העלייה של ההורים שלי לארץ הייתה כאשר הגרמנים התחילו בשנאה שלהם נגד היהודים וברצון שלהם בהשמדתם. לא כל בני המשפחה של הוריי עלו לארץ, חלקם לא שרדו את השואה. ההורים שלי עברו הדרכה בכפר ליד המבורג, שם למדו על מדינת ישראל והציונות. הם הגיעו לארץ בשנת 1936 עם חזון של הקמת מדינה ליהודים. כדי שיוכלו לעלות, ההורים שלי היו חייבים להציג  תעודת נישואים, כי רק כך הם הורשו לעלות לישראל. כאשר הגיעו לארץ, הם עבדו קשה לצורכי הקיבוץ .

ילדותי בקיבוץ

אהבתי את ילדותי בקיבוץ. בקיבוץ הייתה לינה משותפת, זה לא כמו היום, שכל אחד ישן בביתו. מאוד אהבתי את הלינה המשותפת, מכיוון שכל היום היינו כל קבוצת הגיל שלי ביחד, הייתה בינינו אווירה טובה. תמיד שיחקנו, שחינו בנחל האסי, השתובבנו וגם כשהיינו צריכים ללכת לישון – היינו עושים "צרות" למטפלות. היינו מתגנבים בלילה מהמיטה והולכים ביחד בשבילי הקיבוץ, ואף נכנסים לרחצה לילית בנחל האסי. את הוריי הייתי רואה כל יום אחר הצהרים למספר שעות ולא גרתי בבית של ההורים שלי .

סיפורו של של חפץ מיוחד שעובר במשפחה מדור לדור – הפמוט

לאבא שלי הייתה אחות שעברה את השואה בגרמניה, היא ואבי התחבאו מהנאצים כאשר הייתה בת 5. כאשר המלחמה נגמרה, אחותו של אבא יצאה ממנה עם בעיות נפשיות. לאבי הייתה חשובה מאוד המשפחה, מדי שנה היה נוסע לאחותו לביקור בגרמניה או מביא אותה לביקור בישראל. כאשר לא יכלו לטוס יותר, שלח את בני מיכה ואת בעלי אהרון כדי לבקר אותה ולדרוש בשלומה. בזמן הביקור, אחותו של אבי הביאה לבני פמוט שהועבר מדור לדור במשפחה. כאשר התחבאה בשואה הפמוט הזה היה איתה ועם סבי. מאוד התרגשתי שבני הביא לי את הפמוט הזה, זה הראה לי את המחוייבות שהייתה ליהודים בכלל ולמשפחתי בפרט, אל המסורת היהודית. הוריי התנתקו מהדת, אבל המשפחה שנשארה בגרמניה – מסתבר שלא.

הפמוט ששרד את השואה

הצלילים של ילדותי – חקר תמונה

בתמונה רואים אותי יושבת ומאזינה למוסיקה בבית ההורים. היינו מגיעים אחר הצהרים למספר שעות לבילוי עם ההורים, והייתי יושבת ומקשיבה למוסיקה, גם לשירים ישראלים וגם למוסיקה קלאסית. אני יודעת ושמחה על כך שיובלי, נכדתי, אוהבת ומקשיבה למוסיקה כמוני. המכשיר בתמונה הוא פטיפון, שבו הייתה מתנגנת מוזיקה. כאשר הייתי ילדה הפטיפון היה בבית הוריי. ניתן להבחין בתמונה שבית הוריי היה צנוע, אבל תמיד היו פרחים בבית, שהוסיפו לו חן ואהבת הטבע. הוריי מאוד אהבו את הטבע ואת הפרחים.

אני מאזינה לפטיפון בילדותי

הזוית האישית

סבתא רחלי: המפגש עם יובלי בבית הספר שבו היא לומדת נתן לי מבט נוסף על הילדות שלה. הסיפור אותו ניסיתי לספר מחבר אותנו אל חוויות הילדות המסורת, בית ומשפחה. אני, שלא כמו יובלי, לא ישנתי בבית הוריי, והסברתי את זה ליובלי כדי שתדע שאני גדלתי בצורה שונה, שמאוד נהניתי ממנה.

יובל הנכדה המתעדת: היה לי מעניין ללמוד את העבר של סבתא להקשיב לסיפורים של בית הילדים ועל מעשי קונדס שהיו עושים בבית הילדים. היה לי כיף להיפגש איתה גם בבית הספר וגם בבית כדי להשלים את כתיבת הסיפור.