מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי מונה רונית ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי. קודם אני אספר לכם על עצמי:

נולדתי בשנת 1960, בישראל בעיר חדרה וגדלתי במושב עולש. ההורים שלי עלו מטוניס לארץ באוניה בשנת 1956 כאשר אחותי הבכורה הייתה בת שנה. ההורים שלי ואחותי הגיעו למושב כי שמעו שהיו שם הרבה טוניסאים, אבל האמת היא שמושב עולש היה  מושב של קיבוץ גלויות עם אנשים מכל העדות, שהגיעו ממקומות שונים בעולם. שנתיים אחרי הגעתם למושב נולד אחי הגדול, דובי, שנה אחריו נולדה אחותי, אילנה, ואז שנה אחריה אני נולדתי. סה"כ אחרי נולדו עוד חמישה אחים. כן, אני יודעת שמדובר בהרבה אחים.

בתור ילדה, אני זוכרת ששיחקנו המון משחקים: גולות, גוגואים וגומי משחק, משחקים שלדעתי אין לילדים של היום. גרנו בבית של שני חדרים וצריף ליד. בחדר אחד ישנו ההורים שלי ובחדר השני ישנו אני והאחים שלי. אנחנו תשעה אחים, אבל בהתחלה היינו חמישה. סבתא שלי שגרה גם היא איתנו ישנה במטבח.

מאוד אהבתי את החיים במושב, למרות שלא הכרתי משהו אחר. בגן הייתה לנו חבורה של 8 שהיינו חברים כל כך טובים. אני זוכרת שכל פעם היינו הולכים לבתים אחד של השני, והיינו משחקים שם עד שהלילה היה מגיע. עד היום אנחנו שומרים על קשר ממש טוב, כל החבורה, אפילו שאנחנו גרים במקומות שונים ורחוקים זה מזה.

כשהייתי בת שנתיים אמא שלי החליטה לקחת באוניה אותי, את אחי ואת אחותי לבקר את משפחתה בצרפת. אני לא זוכרת הרבה מהמסע הארוך, הזכרונות שלי הם בעיקר מסיפורים  ששמעתי כאשר כבר גדלתי. לפי הסיפורים הפלגנו במשך שלושה שבועות: אמא שלי ושלושה ילדים, כאשר את שני הילדים, אחיי הקטנים, היא השאירה בבית עם אבא שלי. כאשר חזרנו מצרפת היינו מכוסים בכתמים אדומים. הרופאים בארץ לא ידעו מה היה לנו כי היה כבר מאוחר מידי עד שהגענו (חלפו שלושה שבועות), חשבו שזה אולי אדמת או צהבת. שנים מאוחר יותר כאשר הייתי בהריון היתה לי אדמת, אז אני מניחה שלא מדובר היה באדמת כילדה.

בנוסף הייתה לנו רפת ולול של תרנגולות מטילות. אני וחבריי היינו עושים שטויות: למשל עולים על הברזלים של הרפת שהיו בצורת מרובע, היינו נכנסים לתוך חבית ומתגלגלים במורד הכביש. היום, בתור אמא ובתור סבתא אני מבינה כמה מסוכן ונורא מה שעשינו בתור ילדים. אבל כילדה, כמובן לא ראיתי את הסכנה שבכל מעשיי שובבות שלי ושל חבריי. ליד בית הספר היה מטע עם המון תפוחים שהיינו נוהגים לקחת, מבלי לבקש רשות. היינו גם מתגנבים לבריכות דגים ולוקחים דגים לאכול. עשינו כל מיני דברים שהיום כאישה בוגרת אני קצת במבוכה לספר, אבל פעם לא ידענו שזה נקרא לגנוב ובכלל כילדים היינו עושים המון שטויות.

אני זוכרת מילדותי, שפעם בשבוע בשעה 17:00, אני, אחותי ואחי היינו מביאים, כל אחד, את החבורה שלו. מדובר היה ב- 8-9 ילדים, ואבא שלי היה מכין לנו ערימות של סנדוויץ׳ טוניסאי עם טונה, מטבוחה, ביצה זיתים ועוד. כל פעם שהייתי מגיעה לבית ספר עם כריך של סנדוויץ' טוניסאי שאבא שלי הכין, כל הילדים מהקיבוצים השכנים שהיו ׳׳אשכנזים׳׳, היו ישר קופצים עלי והיו רוצים להתחלף איתי בכריך. אני זוכרת בפעם הראשונה שפתחתי כריך של מישהו אחר וראיתי משהו לבן ובהתחלה נבהלתי. בהמשך הבנתי שקוראים לממרח הזה גבינה לבנה, והיא היתה לי שונה וטעימה. ככה עשינו כל בוקר: היינו מתחלפים באוכל והיינו ממש נהנים מהאוכל אחד של השני. לפני החלפת הכריכים לא הייתי יודעת מה זה גבינות, ואז פתאום התחלתי לבקש מאמא שלי לקנות לי גם. היה לי נורא טעים ועד היום אני מאד אוהבת גבינות.

כולנו גדלנו והלכו לצבא [אני לא שירתתי בצבא, כי התחתנתי. ארחיב על זה בהמשך]. היה לנו חבר ממש טוב שהוא היה חלק מהחבורה. קראו לו שבתאי גולמבה וכל יום שישי היינו רוקדים ביחד סלואו עם המוזיקה ששמנו במועדון של המושב. למרות ששבתאי היה מגיע לי מתחת לצוואר. שבתאי התגייס והפך למפקד ואז היה את אסון צור. אני זוכרת שכבר הייתי בהריון עם הבן הראשון שלי ואז התבשרתי ששבתאי נפל. זה היה דבר מאד מאד כואב. הלכנו למושב, התכנסנו כל החברים בשביל שבתאי. זה היה אחרי שנה שלא ראיתי אותם והמפגש היה מאד מרגש. מאז אנחנו כל שנה ביום הזיכרון כל חברי הילדות מהמושב, נפגשים והולכים לאנדרטה שהקימו לזכרו במושב. המפגשים האלה מאוד חשובים לי, וזו דרך אחת לשמור על קשר. דרך נוספת הם טיולים משותפים בעולם, שגם אנחנו מאוד אוהבים לעשות.

בכיתה י' אמא שלי החליטה שהמצב הכלכלי בבית קשה: היינו תשעה ילדים ולא קל היה לגדל אותנו ולדאוג לצרכים שלנו. היא החליטה שאו אני, או אחותי צריכות לצאת לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. אחותי הייתה אז בכיתה יב', והיה חבל שהיא תפסיד לימודים. אני הייתי בכיתה י', אז הלכתי לעבוד במסעדה. תוך כדי הלימודים והעבודה, למדתי גם לימודי מזכירות, במשך שנתיים. לקראת גיל 18 התקבלתי לעבוד בבנק דיסקונט. אחת לשבוע גם הייתי ממשיכה את הלימודים של הנוער העובד והלומד. בגיל 18 התחתנתי בפעם הראשונה, בשידוך שנקבע על ידי הוריי. מנישואים אלה ילדתי שלושה ילדים (ובהם אבא של אורי, נכדתי כותבת הסיפור). בבנק דיסקונט עבדתי במשך מספר שנים, אני זוכרת שהיה לי נהדר בבנק, אהבתי את העבודה ואהבו אותי גם.

אחרי תשע שנים אני וסבא של אורי, אליהו, התגרשנו ולאחר תקופה התחתנתי שוב. מנישואיי השנים נולדו לי עוד שלושה ילדים מקסימים, תאומים ובן זקונים. היום אני בת 64, אמא ל-6 ילדים, סבתא ל-6 נכדים ואחד נוסף, ממש בדרך. אני אוהבת מאוד את הילדים והנכדים שלי, נמצאת בקשר הדוק עם אחיי ואחיותי וכמובן בת אוהבת לאמא שלי, שכולם קוראים לה סבתא ג'רמן שהיא בת 87, ועדין מארחת ומכינה אוכל לכל הילדים, הנכדים והנינים. אנחנו משפחה של יותר מ-100 נפשות.

הזוית האישית

אורי: אני אורי, הנכדה של מונה, רוצה להגיד שהיה לי מאוד כיף בכל התהליך הזה. למדתי דברים שלא ידעתי על סבתא שלי ועל המשפחה שלה, למשל שהיא היתה גרה במושב בילדותה. אני חושבת שזו היתה הזדמנות חשובה לשבת עם סבתא, לשמוע על הילדות שלה והיה לנו זמן איכות ממש כיף יחד. פתאום אני מבינה למה סבתא כ"כ אוהבת גבינות ותמיד מכינה לנו דברים טעימים עם גבינות, כמו פיצות ומאפים. תוך כדי שסיפרה לי על ילדותה היא הייתה ניראת מאד נלהבת ומאושרת כשהיא מדברת על זה בניגוד למתי שדיברה על חבר ילדות שלה שנפטר אז היא הזילה דמעה.סבתא שלי היא אישה טובה, אופטימית, תמיד תמיד מנשקת ומחבקת ואני מאוד אוהבת אותה.

מונה: אני, מונה בן, רוצה לומר שהיה לי מאד כיף לספר את הסיפור שלי לנכדתי האהובה ביותר ואני שמחה לדעת שאנשים הולכים גם לדעת את הסיפור שלי .