מאגר סיפורי מורשת

שמי נטע, נולדתי לפני 66 שנים בבית חולים בעפולה. מיד לאחר לידתי, אמי הביאה אותי לבית התינוקות בקיבוץ יפעת, שם גרנו. ההורים שלי, עמוס ואורה, גרו בצריף קטן ללא שירותים ומקלחת.

בבית התינוקות, היינו חמישה תינוקות עם מטפלות שדאגו לנו לכל צרכינו. האמהות היו באות כל ארבע שעות, ואחר הצהריים. קראו לזה "לינה משותפת". בלילה, התינוקות נשארו לבד משעה 10 עד 4 בבוקר, עם שומרת לילה שעברה בבתי הילדים במהלך הלילה ונתנה מים למי שבכה.

כך היה גם בפעוטון, בגן, ובבית הספר היסודי. הילדים היו בבית ההורים מ-16:30 אחר הצהריים עד 19:00 בערב, שאז היינו הולכים לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל. ילדים שפחדו בלילה, לעיתים רצו בחושך לבית ההורים, שהחזירו אותם בחזרה. בבית הילדים, היינו שלושה ילדים בחדר. שם התקלחנו, אכלנו, ושם היה ארון הבגדים שלנו. הבית של ההורים היה רק מקום לבקר בו. יש ילדים והורים שזה היה להם קשה מאוד, אך לי זה לא היה קשה ולא פחדתי. אהבתי לנסוע עם המשפחה מחוץ לקיבוץ לבקר משפחה וחברים, אך זה לא קרה הרבה.

כשהייתי בת 9, אבא שלי התמנה לשליח בלוס אנג'לס בקליפורניה. שטנו כשבועיים באונייה גדולה לניו יורק וגילינו עולם חדש. בשנתיים של השליחות למדתי אנגלית, גרנו כל המשפחה בבית יחד, וטיילנו הרבה. זה היה מאוד חדש ומהנה.

חזרנו לאחר שנתיים לקיבוץ, שם התחלתי ללמוד בכיתה ו'. היה לי קשה לחזור לבית הילדים עם שלוש בנות בחדר ומעט מאוד פרטיות. אז כבר בנים ובנות התקלחו לחוד (עד כיתה ד' התקלחנו יחד), אך הבנים היו מנסים להציץ לנו למקלחת כי היו סקרנים. לא הייתה הרבה פרטיות בבית הילדים, כל הזמן היינו יחד. לעיתים פשוט נשארתי לישון בבית של ההורים. בקיבוץ, מכיתה ד' ילדים התחילו לעבוד בפינת חי, ברפת, בלול, והבנות בדרך כלל עבדו בבתי ילדים. עבדנו שלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים, כל פעם שלוש שעות. אני לא רציתי לעבוד בעבודות של בנות ועבדתי בגינות נוי של הקיבוץ ואחר כך ברפת.

בקיץ היינו נוסעים לשבוע קייטנה ליד הים, והיו עושים לנו ימי כיף. דאגו מאוד לילדים בקיבוץ ורצו שיהיה לנו טוב. היינו עם הכיתה שלנו כל היום, גם בלימודים וגם בבית הילדים. מי שהיה קצת שונה או התקשה פיזית או חברתית, היה לו קשה. הייתה ציפייה לאחידות, שנעשה דברים יחד. אני למדתי לנגן על כינור, אהבתי ללמוד בבית הספר ולקרוא ספרים, וזה היה יוצא דופן. היה לי מזל שמגיל 12 הייתי בסוף הערב נשארת לישון אצל ההורים ולא חוזרת לבית הילדים, שם היה הרבה רעש, ונחשבתי קצת מוזרה.

הקיבוץ אז היה עולם אחר בהשוואה להיום. מה שטוב לכלל היה הכי חשוב, לא הפרט. היה מאוד חשוב לעבוד הרבה ולתרום לקיבוץ. לא היינו הרבה בבתים, כי הבתים של ההורים היו קטנים. היינו הרבה בחוץ, בדשא, בחורשות סביב הקיבוץ. קרוב לטבע. רוב התקשורת שלנו הייתה במכתבים. היינו כותבים מכתבים לחברים שלנו מחוץ לקיבוץ ומחכים לתשובה. טלפון היה רק במרכזיה של הקיבוץ, לא בחדרי ההורים (ועוד לא המציאו את הטלפון הנייד אז). רק כשהייתי בת 30 היה לי בפעם הראשונה טלפון בבית.

כיום

הקיבוץ השתנה מאוד מאז ילדותי. כבר אין לינה משותפת (זה הסתיים לפני 40 שנה), וגם השיתוף כבר לא קיים. הקיבוץ מופרט, וכל אחד מקבל את המשכורת שלו. אני היום בת 66, עזבתי את יפעת לפני 30 שנה, כשהוא עוד היה שיתופי והיה צריך לקבל אישור לכל דבר, ושיהיה אותו דבר לכולם. אף אחד מילדיי לא גר ביפעת, אך יש לנו שם קרובי משפחה וקשרים שנשמרו. אני גרה כתושבת בלוחמי הגטאות ונהנית מהמקום והסביבה הכפרית היפה, מבלי שאני חברת קיבוץ. הסתכלתי בתמונות וראיתי כמה מעט היה לנו, הבתים הקטנים והפשוטים, משחקים מעטים והמון חוץ וטבע. הקיבוץ לימד אותי להסתכל תמיד גם על אחרים, לא רק על עצמי, שכשטוב לקבוצה בה אתה נמצא, יהיה גם לך יותר טוב. צריך למצוא את האיזון בין מה שמתאים לי לבין צרכי הקבוצה והחברים בה.

הזוית האישית

למדתי המון מהסיפורים של בסתא – נהנתי לשמוע על הילדות בימי התחלת ההתישבות בקיבוצים