מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי לאה ארנון, אני בת 86, יש לי 3 ילדים ו-9 נכדים ואני מתגוררת בנתניה. בחרתי לספר לכם על החיים של משפחתי בצל השואה בבולגריה.

נולדתי בבולגריה בשנת 1938 בעיר אסנופגרד. להורי קראו שרה ומרדכי ולאחי קראו יצחק. יצחק היה גדול ממני בשש שנים. אבי עבד בתור רב ולאימי הייתה חנות תפירה. כשהייתי בת שנה ב-1939 התחילה מלחמת העולם השנייה. ב-1940 הגרמנים העבירו אותנו ואת כל היהודים שחיו באסנופגרד, לעיר בשם קזנלק. מהבית באסנופגרד אני ומשפחתי לקחנו איתנו את כל הרהיטים שהיו בבית.  בקזנלק היה לנו בית קטן והיו בו רק שני חדרים, חדר שינה שבו ישנו כל המשפחה והחדר השני היה סלון מטבח פנימי ובין שני החדרים היה חלון.

בחג החנוכה ב-1942 ליהודים סגרו כבר את כל החנויות. אנחנו היינו מדליקים את החנוכייה עם שמן, אבא שלי הלך לחנות מכולת שהייתה של יהודי למרות שסגרו לו את החנות, הוא עדיין התארגן בפנים ובקש ממנו מעט שמן לחנוכה. באותו זמן כשהיו קונים שמן היינו באים עם הבקבוק מהבית והיה להם לבעלי המכולת חביות מלאות שבכל חבית כזאת היה ברז. היו שמים את הבקבוק מתחת לברז הזה וממלאים את הבקבוק בשמן. כל ערב לפני שהיינו מדליקים את האור בחדרים היינו מכסים את החלונות בווילונות שחורים כדי שלא יראו את האור מבחוץ. בדרך כלל לא כיסינו את החלון בין החדרים כי לא הדלקנו שם אור, אבל בחנוכה שכחנו לשים וילון שחור על החלון, ואבא שלי הדליק את נרות החנוכה. גרנו לא רחוק מבית חרושת לנשק. באמצע הלילה האנגלים הגיעו להפציץ עם מטוסים את בית החרושת (כי האנגלים והגרמנים לחמו זה בזה). האור מהחנוכייה האיר מהבית ואז התחילו לצעוק השכנים: "אצל הרב היהודי יש אור, והוא מאותת לאנגלים איפה להפציץ". המזל היה שבעל הבית שלנו היה אחראי על הגנת העורף באזור וסיפרנו לו שיש לנו חג ואנחנו מדליקים נרות. בעל הבית הרגיע את כל התושבים.

באותה שנה ב-1942 הייתה השפעה גדולה של הגרמנים בבולגריה ולא לכולם היה רדיו שיכל להודיע לכולם מה קורה. למי שהיה רדיו הגרמנים החרימו .

באיזשהו שלב הודיעו שתוך שבוע ימים אנחנו צריכים לעזוב, היה מותר לנו לקחת שמיכות, סדינים, מעט בגדים, פרימוס (מכשיר שהיו מדליקים עם קצת אלכוהול נפט והוא היה עושה אש חזקה לבישול). הודיעו את זה בעזרת אנשים מיוחדים שהיה להם תוף מפח, הם היו באים לפינה מסוימת ברחוב והיו מתופפים וכולם ידעו שצריך לבוא לידם ולשמוע מה הם קוראים,  ואז הם היו קוראים את פקודות היום ובאחד הפעמים הודיעו שהיהודים צריכים תוך זמן קצר לעזוב את העיר ושהם צריכים להתרכז בבית הכנסת. הגרמנים קבעו את זה בחג השבועות. אבל ההבדל בין בולגריה לבין מקומות אחרים זה שהבולגרים היו אנשים מאוד נחמדים והם באו והביאו לנו סבונים, ריבות, שימורים (באותה תקופה היו עושים את הדברים האלה בבית). ערב לפני שהיינו צריכים לעזוב הגיע אלינו בלילה עיתונאי בולגרי שאמר לאמא שלי ככה: "הודיעו שיהיה לכם מותר לקחת סכום מסוים של כסף, אבל תדעי לך שעומדים להחרים לכם חלק גדול מהכסף- תודיעי לכולם".

אמא שלי הצליחה להודיע לכולם אבל אף אחד לא האמין לה, ולא הסתירו את הכסף, רק אנחנו החבאנו את הכסף בתוך סירים עם ריבה. בינתיים השכנות הבולגריות שלנו כל הזמן נכנסו לבניין ואמא שלי לא רצתה להחביא את הכסף לידם, בסוף הן גילו שאמא שלי מחכה שהן ילכו, הן לא ידעו מה לעשות, ואז הן אמרו לאמא שלי "מה הבעיה?" הן נעלבו שהיא לא סומכת עליהן. אחרי שאימי סיפרה להן הן באו עם שלושה סירים גדולים לקחו את הכסף ושמו בסירים, על זה הן שמו נייר אפייה. מעל הנייר הם מילאו את הסירים בריבה כך שלא עברו נוזלים לכסף, וככה העברנו את רוב הכסף. אספו אותנו מבית הכנסת ולקחו אותנו לרכבות. לכל משפחה הייתה חבילה גדולה עם כל הבגדים והשמיכות והסדינים שלה. והרכבות היו רכבות של בהמות אבל הרכבת הייתה נקייה. ואנחנו כילדים לא הבנו מה הולך לקרות. לאמא שלי הייתה שיטה, לכל מקום היא הייתה לוקחת איתה חבל וקושרת את החבל בצורה מסוימת ומקפלת שמיכה בצורה שהיא תמיד הייתה הופכת לערסל, וככה הייתה משכיבה אותי לישון כי נסענו יומיים.

הגענו לבית ספר בעיר לום אחרי נסיעה ארוכה וגרנו בתוך כיתה 52 משפחות. סידרנו לעצמנו מיטות בעזרת השמיכות והסדינים. ערב אחד באו לבדוק שכולם נמצאים בכיתה, היה מישהו שזכור לי במיוחד שקראו לו פנטף הוא רצה שכולם יגידו לו את השמות שלהם. הוא רצה שאגיד את השם שלי אז אמא שלי אמרה לו: "אתה רואה שהיא ישנה, היא ילדה קטנה" אבל הוא התעקש: "לא! אני רוצה שהיא תגיד את השם!" ואני אמרתי: "אבל אני רוצה לישון". אז הוא בא ובעט בי.

כשהיה פחות לחץ  על היהודים, הסכימו  שנשכור דירה, למי שהיה כסף, ולנו היה כסף כי החבאנו אותו. אז אמא שלי שכרה חדר קטן בקומה רביעית שבו גרנו משהו כמו שנה.

באיזשהו שלב אפשרו ליהודים לעבור לגור בכפרים, כי הגרמנים היו צריכים ידיים עובדות בחקלאות. לאבא שלי היה מאוד חשוב לעזוב את לום מפני שהוא היה אדם צעיר ואת כל האנשים הצעירים לקחו לעבודות פרך, אז עזבנו לכפר שנקרא לוקוויט. בלוקוויט שכרנו חדר אבל מה שהסתבר הוא שהגרמנים שריינו את החדר הזה בשביל הקצינים שלהם, אז עברנו לחדר אחר אצל איכרים פשוטים.

ההורים שלי התחילו לעבוד בחקלאות ובזכות זה הם גם זכו להרוויח כסף. הם היו עובדים מארבע בבוקר עד שהתחיל להחשיך. אמא שלי הייתה משאירה לי כוס תה על השולחן. אני ואחי היינו נשארים הרבה פעמים לבד בחדר והרבה פעמים בעלת הבית הייתה מוציאה אותי מהחלון לשחק בחוץ וככה הייתי מסתובבת כל היום בחוץ. היה שם רועה צאן שכל יום הוא היה אוסף מהאיכרים את הכבשים, ומוציא אותן למרעה. במרכז הכפר היה שוקת עם מים שזרמו. הוא היה לוקח אותן לשתות מים שם ואחר כך מחזיר אותן בערב לחקלאים. כל חקלאי היה צובע את הכבשים שלו בחלק העליון בצבע אחר וכך היה אפשר להבדיל למי כל אחת שייכת. כשהכבשים היו הולכות הן היו נורא טיפשות. אני הייתי ילדה בת חמש וכשהוא רצה לעצור את העדר, הוא היה מבקש ממני לרוץ קדימה, לעמוד לפני העדר ולפשוט את הידיים לצדדים ואז כל העדר היה נעצר.

אבא שלי חלה שם ואסרו על הרופאים לטפל ביהודים. היה רופא שהיו לו חברים יהודים והם בקשו ממנו שיבדוק את אבא שלי. אז הרופא אמר לאבא שלי שהוא יבוא אליו בחושך, שאף אחד לא ידע ויבדוק אותו. אז הרופא בדק את אבא שלי ואמר שיש לו דלקת ריאות חמורה, וכדי שזה לא יהפוך לשחפת הוא צריך לאכול טוב. אז האיכרים שהיו שכנים שלנו היו מביאים לנו כל מיני דברים תמורת תשלום, אבל היו מביאים.

אמא שלי המשיכה לעבוד בשדה- בשביל לקצור את החיטה, הייתה להם מכונה פשוטה אך פרימיטיבית. היו מכניסים את השיבולים לשם וזה היה מפריד את השיבולים ואת הזרעים. הייתה אישה אחת בכפר שידעה לעשות את זה. יום אחד היא הייתה חולה אז היא לא יכלה, לכן שאלו את אמא שלי אם היא עשתה פעם ואמא שלי אמרה: "לא". אבל היא אמרה שהיא מוכנה לנסות. אמא שלי מהר מאוד הבינה איך צריך לעשות את זה. כולם אמרו: "לא יכול להיות שהיא לא עשתה את זה אף פעם". תמיד בסוף האיכרות היו אופות לחם גדול, רחב, טעים נורא, את זה אני זוכרת. היו נותנים לאמא שלי קמח שהיא תוכל לאפות לנו כי אנחנו לא אכלנו תמיד את מה שהם נתנו מטעמי כשרות. אז ביום יום אכלנו לחם. ארוחת בוקר הייתה מורכבת מלחם וכוס תה, ארוחת צהריים הייתה ירקות, ומדי פעם עוף. וארוחת ערב אבא שלי השיג שני קילו סוכריות חמוצות אז היינו מקבלים סוכריה עם פרוסת לחם גדולה. זה היה לי טעים. באחת הפעמים אכלתי את הסוכריה מהר לפני הלחם אז יצחק רץ לאמא שלי: "אמא, לאה גמרה את הסוכריה ורק לחם נשאר לה!" ואני בכלל קיוויתי שאגמור את הסוכריה ואקבל עוד אחת, אבל לא קיבלתי. כשגרנו בכפר הזה לא הייתה בעיה עם אוכל כי גם היה לנו כסף. אמא שלי כל הזמן עבדה.

בשבעה בנובמבר 1944 הרוסים נכנסו לבולגריה וגירשו את הגרמנים. כולם יצאו לרחובות וגם אנחנו יצאנו לרחוב. אני זוכרת שאיזה אישה שמה לי יד על הפה וכמעט חנקה אותי, אז אמא שלי צעקה עליה: "תראי מה את עושה" והעיפה את היד מהפה שלי. האישה רצתה להידחף קדימה ובגלל זה היא עשתה זאת. אחרי זה אבא שלי נסע לקזנלק, איפה שהיו לי המון בובות והמון דברים. הייתה לי בובה אחת גדולה והוא הביא לי אותה. אני לא זוכרת אחרי כמה זמן חזרנו לקזנלק. היינו שם איזה שבועיים ואז היה לי יום  הולדת ואז בלי להגיד לאמא שלי שום דבר הלכתי והזמנתי חברות שלה ושלי כי יש לי יום הולדת והן באו.

מיד אחרי שחזרנו לקזנלק, באה בת דודה של אמא שלי ולקחה אותי ואת יצחק לסבא שלי בעיר אחרת. היינו אצלו שבועיים. בינתיים ההורים שלי התארגנו לעלייה לארץ.

הייתה לנו עלייה מוצלחת מאוד.

תודה שקראתם את הסיפור שלי!!

הזוית האישית

רוני: היתה לי חוויה מעניינת מאוד להכיר לעומק את הסיפור של סבתא.