מאגר סיפורי מורשת

סבתא אורה רוזנמן מספרת לנמרוד

ההורים שלי והילדות המוקדמת

אבא שלי, דוד כדורי, או כמו שכולם קראו לו "סבא דודו", נולד בשנת 1925 בבגדד שבעיראק ועד גיל 8 הוא גדל בעיראק והוא היה מספר איך היו לועגים להם ומתעללים בילדים.

אני זוכרת שהוא סיפר פעם שהוא חזר מבית הספר ואיך ילדים לקחו לו את התיק ופיזרו את כל המחברות והספרים וקראו לו בשמות עד שאיזה שכן מוסלמי (בעיראק הם מוסלמים) הכניס אותו אליו הביתה כדי שלא ירביצו לו.

בגיל 8 המשפחה של סבא דודו עלתה לארץ וגם על העליה שלהם יש המון סיפורים, על דרך קשה שהם עשו חלק ברגל וחלק במשאית, ועברו דרך כל מיני מדינות ערביות, דרך ירדן ודרך סוריה ובסוף נכנסו בהגנב כי לא נתנו להיכנס לארץ. הם נכנסו לארץ ובדרך גנבו להם את כל המעט שהם הביאו איתם. הם הגיעו לארץ חסרי כל ועלו ישר לירושלים, כי בירושלים כבר היו חלק מבני המשפחה, הדודים עלו קצת קודם, קיבלו אותם וארחו אותם עד שקבלו דירה משלהם.

כשסבא דודו גדל, בהתחלה הכניסו אותו לבי"ס דתי, ושם המורים היו מאד קפדנים והיו מכים את הילדים (פעם היו מכים עם סרגל על הידיים אם ילד היה עושה משהו לא בסדר), ואז סבתא שלי (אמא שלו) הוציאה אותו ושמה אותו בבי"ס ממלכתי, כמו שיש ממלכתי-דתי ושם הוא למד.

הם היו במצב כלכלי לא טוב. הוא היה צריך גם לעבוד וגם ללמוד, והוא היה מדריך בגדנ"ע (גדודי נוער), כמו צופים אבל במסגרת בי"ס, והיו הולכים לטיולים, לומדים על הארץ, עוזרים בכל מיני מקומות. גם אני עשיתי גדנ"ע, וגם אימא שלך. הוא היה מדריך ושם הוא הכיר את סבתא כוכבה, אותה הוא הדריך. כמו מדריך בצופים וחניכה.

סבתא כוכבה, אימא שלי נולדה בשנת 1931 ביגוסלביה והזהירו שם את המשפחה שעומדים לעשות פרעות ביהודים. הם מיהרו ועזבו את המקום, הלכו הרבה ברגל והגיעו בסוף ליוון, ומיוון הם עלו על אוניה. מדובר על לפני 100 שנה כמעט, אז האוניות לא היו כמו אוניות הפאר שיש עכשיו, היו אוניות רעועות ועם הרבה מאד אנשים, פליטים, שרצו לבוא לארץ. אני לא יודעת כמה ימים לקח להם, אבל זה לקח הרבה זמן, אם אני לא טועה משהו כמו שבועיים והם הגיעו לארץ. סבתא היתה בת שנה כשהם הגיעו לארץ, תינוקת. לסבתא היו שישה אחים, מיקומה אחת לפני הצעיר. לסבא היו עוד שבעה אחים, הוא היה ממוקם באמצע. הם הגיעו לירושלים כי כל היהודים דיברו והתפללו תמיד "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כמו בהגדה, חלמו על ירושלים והתפללו על ירושלים והגיעו לירושלים. גם הם היו במצב כלכלי לא טוב, ואבא של סבתא, ז"א סבא שלי – היה חייט, מי שתופר בגדים, בעיקר בגדי גברים.

באותה תקופה לא שלחו את הבנות לבי"ס. הן היו צריכות לטפל בבית, בילדים, לבשל… 2 הסבתות שלי לא ידעו לקרוא, אבל הן ידעו המון דברים בע"פ. למשל את כל התפילות. מכיוון שהן לא ידעו לקרוא ולכתוב, העבודות שיכלו למצוא היו הרבה יותר פשוטות. סבתא שלי עבדה בניקיון של בי"ס, וטיפלה בילדים ועשתה כל מיני דברים ואנשים מאד אהבו אותה. בשתי המשפחות מאד היה חשוב שהילדים ילמדו ויהיה להם מקצוע ולא יתחברו עם כל מיני ילדים שהסתובבו בשכונה והיו יכולים לגרור אותם למעשים לא טובים. אצל סבא דודו, אבא שלו היה נגר והיה בונה כל מיני דברים וביניהם הוא היה בונה ארונות קירור. באותו זמן לא היו מקררים!

הוא בנה ארונות שהיו עם רשת מקדימה והיו מעמידים אותם במקום בו יש רוח, ומקום מוצל ובאופן יחסי זה שמר קצת על המזון, אבל זה לא היה מונע מהמזון להתקלקל בימים חמים. בהמשך כבר היו בארץ מפעלים לקרח, היו מייצרים קוביות גדולות וחותכים אותן והיו עוברים בשכונה וצועקים "קרח, קרח" וכל אחד היה הולך וקונה גוש קרח ושם בארון קירור, עד שגוש הקרח נמס והיו קונים עוד אחד. זה עולם אחר לגמרי מהעולם שלנו. אז זה היה המקצוע של סבא, וסבתא טיפלה בילדים בעיקר אבל היתה לה עבודה בתור מנקה עופות או משהו כזה…

קישור להמשך קריאת הסיפור המלא של סבתא אורה רוזנמן

הקשר הרב דורי – נמרוד רוקנשטיין וסבתא אורה רוזנמן

 קישור לסרטו של סבתא אורה

"אני מקווה, נמרוד, שהדור שלך יזכה לזה ויביא את השלום המיוחל…"

הזוית האישית

נמרוד: נהניתי לעשות את העבודה עם סבתא ומזמן האיכות עם סבתא. נהניתי להקשיב לסיפור שלה וללמוד על בני משפחה שלא הכרתי וללמוד על סבא וסבתא שלי. כמו למשל איך הם הכירו, איפה הם גרו ומה היו המשחקים ששיחקו. אני מחכה ליום כיף עם סבתא בירושלים ובו היא תראה לי את המקומות בסיפור.

אורה: העבודה המשותפת עם נמרוד במסגרת התוכנית, היתה מאתגרת מאחר ובשל המרחק חלק מהשיחות נערכו בזום. עם זאת התוכנית איפשרה לנו זמן אישי והשיתוף העניק משמעות ועומק לקשר שימשך גם בעתיד. תודה על ההזדמנות לספר, לשתף ולחוות חוויות משותפות עם נמרוד!