מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי מאיה. יחד אנו מתעדות סיפור מחיי ומנציחות אותו במאגר המורשת של התכנית.

נולדתי בשנת 1960 ברמת גן, כבת הצעירה במשפחה עם אח ואחות גדולים. אבא שלי, ג'ון קבילי, היה פליט שואה מיוון שאיבד את הוריו ואחיו הקטנים במלחמה. לאחר שהסתתרו מהנאצים ביערות יוון, הוא ושני אחיו הצליחו להינצל ולהגיע לארץ ישראל חסרי כל. אמא שלי, מתי, נולדה בספרד ועלתה לארץ ישראל בשנת 1948, שם הם הכירו והתחתנו.

רמת גן בשנות ילדותי הייתה עיר קטנה ונעימה. כל יום בשעה 16:00 היינו יורדים ילדי השכונה לשחק ברחוב במשחקים כמו קלאס, מחניים ומחבואים. הייתי ילדה חברותית, אך לעיתים העדפתי להישאר בבית ולצייר. בחדר שלי היו מחברות, דפים, עפרונות וצבעים, ושם ישבתי וציירתי, נכנסת לעולם משלי ומאושרת בעולמי הפרטי.

בבית הספר, כל מחברותיי היו מלאות בציורים ואיורים שציירתי בשיעורים משעממים ובכל זמן פנוי שהיה לי. בכיתה ח' הייתי צריכה לבחור לאיזה תיכון ללכת. כל החברים שלי בחרו ללכת לתיכון קרוב ולהיות ביחד. ידעתי שיש תיכון שהמגמה הראשית בו היא אומנות, אך הוא היה רחוק ממקום מגוריי. חששתי שאהיה שם לבד בלי החברים שלי והכי פחדתי שלא אהיה מספיק מוכשרת ומתאימה. בעידודה של המורה לאומנות שלי, החלטתי לנסות להתקבל. המבחנים היו קשים ומאות ילדים מוכשרים מכל הארץ ניגשו אליהם. להפתעתי, התקבלתי.

ארבע שנים למדתי בתיכון לאומנות במתכונת יום ארוך. הייתי מגיעה הביתה בשעות הערב המוקדמות כשהחברים שלי כבר מזמן היו בבית. בתיכון זה הכרתי חברים וחברות מכל הארץ. למדנו לצייר, לפסל ולמדנו תולדות האומנות. השנים הללו היו עבורי חוויה מדהימה.

בגיל 14 עברנו לגור בגבעתיים. הייתה לי חברה טובה שהציעה להכיר לי את החבר של החבר שלה כדי שנצא ארבעתנו יחד. כך הכרתי את בעלי עזרא, ומאז גיל 15 אנחנו יחד. התחתנו אחרי ארבע שנות חברות ועד היום אנו נשואים באושר. יש לנו ארבע בנות ושישה נכדים.

התחתנו בגיל צעיר מאוד, בגיל 20. רציתי להמשיך ללמוד אומנות, אבל זה לא התאפשר מכיוון שמהר מאוד נולדה בתנו הבכורה, רומי. הייתי אמא צעירה מאוד. כשרומי הייתה בת שנה, התקבלתי ללימודים בבית ספר גבוה לאומנות – המדרשה. כל יום הייתי נוסעת בשמחה ללימודים, מציירת ומפסלת, ואחר הצהריים חוזרת להיות אמא של רומי. אחרי ארבע שנים סיימתי את הלימודים וחלמתי לפתוח סטודיו, אבל הדבר שוב לא התאפשר מכיוון שילדתי את בתי השנייה, ירדן. החלום להיות ציירת עם סטודיו משלי נשאר חלום. וכך עברו השנים, ואני נכנסת לעבודה עם בעלי בעסק המשפחתי – ג.ד. אני עובדת בתחום שלא אהבתי, וכל יום חולמת לחזור ולצייר. כשמשפחתנו התרחבה עם הולדתן של שתי בנות תאומות, החלום שלי התרחק שוב.

הילדות בגרו ואני עדיין עובדת עם בעלי. יום אחד, בעת ביקור בסטודיו של צייר, התחלתי לבכות מרוב התרגשות. הבנתי שזה סימן שהגיע הזמן לעסוק במה שאני כל כך אוהבת. הפעם לא ויתרתי. חזרתי הביתה באותו יום והודעתי לבעלי שאני עוזבת ופותחת סטודיו. הוא היה מופתע אבל פרגן ואמר שזה הזמן שלי – "לכי על זה".

כבר אחרי שבוע מצאתי את הסטודיו הראשון שלי, שהיה קטן וחשוך, אבל הוא היה כולו רק שלי. כל יום בדרכי לסטודיו הייתי שרה ורוקדת ברחובות.

הזוית האישית

סבתא לילי: התרגשתי מאד שמאיה בחרה בי לספר את הסיפור שלי. נהניתי מאד מהזמן המשותף שהיה לנו להשמיע לה את הסיפור שלי ועל החלומות שלי, וחשוב לי מאד שמאיה תלך אחרי הלב שלה ותבחר לעסוק ולהיות מה שהיא רוצה באמת.