מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ציפי ישראלי, נולדתי בשנת 1959 בעיר תל אביב, בבית חולים הקריה שאינו קיים יותר.

בבית הספר

היה לי קשה ללמוד בבית הספר כי יש לי דיסלקציה, פעם לא ידעו מה זה, המורים חשבו שאני עצלנית ולא אוהבת ללמוד. לקחו אותי לפסיכולוג ולפסיכיאטר ולא ידעו איך להתמודד עם הקושי שלי. המקצוע שהכי אהבתי ללמוד בביה"ס היה אומנות. עברתי בין המון בתי ספר עד שהגעתי לבית ספר אקסטרני שמתרכז רק בביצוע בגרויות וכך סיימתי את ביה"ס.

השתתפתי בפעילויות נוער של הצופים, היינו הולכים למחנות ביער, בנינו אוהלים, מאוד אהבתי את זה.

בצבא

בצבא שירתתי כאלחוטנית בבור שבקריה בת"א. הייתי יושבת בתא קטן עם מכשיר קשר ואוזניות ומקשיבה לרחשים. אם היו דיבורים חשובים או פעילות חשודה, הייתי מדווחת על כך. היו כל מיני מילים סודיות כדי לדווח על אירועים. למשל, פעם היה פיגוע בנהריה, זה היה בזמן משמרת לילה ואני הראשונה ששמעה והקפיצה את הכוחות למקום. מאוד נהניתי בשירותי הצבאי, היה לי תפקיד חשוב והכרתי בו הרבה אנשים, בין היתר, גם את בעלי, עופר.

 בשירות הצבאי

זוגיות וחתונה

עופר הוא מקיבוץ תל-יצחק, התחתנו ועברנו לגור שם. גרנו שם יחד 12 שנים, היה לי מאוד קשה להשתלב בקיבוץ מכיוון שאני באה מהעיר. גם אהבתי להתלבש אחרת, מאוד צבעוני, מה שאני לבשתי ביום יום, הקיבוצניקים היו הולכים להתחפש.

מהקיבוץ לעיר

עזבנו את הקיבוץ בגלל שהמצב הכלכלי לא היה טוב, לכן, עברנו לעיר, תחילה להוד השרון ואז לראשון לציון. בגיל 21 הפכתי לאימא, נולדו לנו שני ילדים.

גרנו בראשון כ-30 שנים ואז עברנו לזכרון יעקב ולאחר מכן לחדרה לגור לצד המשפחה. כעת יש לנו שלושה נכדים.

עיסוק ותחביבים

לפרנסתי עבדתי בכל מיני עבודות משרדיות אך בגלל הדיסלקציה היה לי קשה ולכן בגיל 40 החלטתי ללכת ללמוד צורפות ופתחתי חנות חרוזים בראשון לציון עם ביתי שנקראה "חרוז כזה".

היום אני בפנסיה ועוסקת בתחביבים שלי בתחום האומנות, אני אוהבת לתפור בגדים, תיקים, כריות וכו'.

הזוית האישית

עדי: היה כיף לי כיף ללמוד דברים שלא ידעתי על סבתא. סבתא נהנתה לבוא לביה"ס ולספר את סיפורה ולקיים פעילות יצירה עם הקבוצה.