מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל בתאריך 20.5.1960, היום בו סבתי (מצד אמי), אלה אגרנוביץ', נולדה והחל סיפור חייה הנמשך עד היום. אלה נולדה בברית המועצות בעיר רוסלב. לאבא שלה קראו איסק ולאימא פירה. ברוסיה נהוג לקראו בשמך הפרטי, אחר כך להוסיף את שם אביך ולאחריו את שם המשפחה. לכן ברוסיה קראו לה אלה איסקובנה אגרונוביץ'.

חודש מאי הוא עיצומה של עונת האביב ברוסיה (כי החורף ארוך) וזה החודש בו מתחילים לצמוח מחדש עלים על העצים וגם צומחים הפרחים הראשונים – טוליפים (צבעונים) ולילך. תמיד היו מביאים אותם ליום הולדת של סבתי וזו הסיבה שפרחים אלו הם האהובים עליה.

אבא של סבתי בנה לבד במו ידיו את בית המגורים שלהם. היה להם בית פרטי עם שטח ושדה. בשדה הם גידלו כל מיני ירקות ופירות והיו להם גם עצי דובדבנים, שזיפים, תפוחים, שיחי פטל ופירות יער שונים. כל המשפחה היתה עסוקה בגינה. הם שתלו הכל לבד, עיבדו וטיפלו בירקות ופירות שסיפקו להם חלק ניכר מהאוכל. לקראת החורף הם היו מכינים שימורים מהירקות השונים וכך בחורף, תמיד היה להם מבחר שימורים תוצרת בית. בנוסף, בשטח ליד הבית היו להם חיות שונות: עז, ברווזים, ארנבים, חזירים ותרנגולות. כמובן שהיה להם גם כלב. אם הם היו רוצים חביתה, היו יוצאים ולוקחים ביצה שהרגע הוטלה. אם רצו סלט, היו קוטפים ירקות טריים מהגינה וחותכים.

בקנה מידה של רוסיה, רוסלב היא עיר מאוד קטנה, רק 120 אלף תושבים. סבתא שלי גדלה בה עד גיל 18. סבתי זוכרת איך אביה היה מסיע אותה לגן על אופניים כל בוקר. באותה תקופה לא היו כסאות ילדים לאופניים ולכן אבא שלה, שהיו לו ידי זהב, בנה בעצמו כיסא לאופניים עבורה.

בילדותה סבתא אהבה לשחק בבובות ותפרה להן בגדים בעצמה. היא גם מאוד אהבה לאסוף ברכות, עטיפות של סוכריות, תמונות של מפורסמים, ואז הייתה מתחלפת בהם עם חברותיה, שגם היו אספניות.

סבתא שלי זוכרת גם כשהתחילה בית ספר יסודי שלא היה רחוק מביתה, ולכן היתה הולכת אליו ברגל לבד כבר מכיתה א'. היה לה תיק גב מלבני (באותה תקופה לא היו תיקים על גלגלים). בכיתה א' ברוסיה היה אסור לכתוב בעט וכולם כתבו רק בעיפרון. הייתה לה מחברת מיוחדת לכתיבת אותיות בה למדו לכתוב נכון את כל 33 האותיות שבשפה הרוסית. היה מאוד חשוב שהכתב יהיה מאוד יפה, מסודר ונקי שכל האותיות יהיו שוות בגובהן והחיבור ביניהם יהיה נכון (ברוסית כותבים במחובר). סבתא שלי עד היום זוכרת את המחנכת הראשונה שלה, קראו לה קלרה וסילייבנה והיא היתה מורה ממש טובה.

בכיתה א' גם לימדו אותם לקרוא שעון. נתנו להם עבודת בית להכין שעון וללמוד אותו. בכיתה כולם היו ממושמעים, היה אסור לצאת מהכיתה וכדי לשאול משהו את המורה היה צריך להצביע על ידי הרמת יד. כשהתלמידים היו מקשיבים למורה המסבירה משהו על הלוח, הם היו צריכים לשבת עם ידיים משולבות על השולחן ולא להתעסק בשום דבר. בהפסקות הילדים היו יוצאים לחצר בית הספר ומשחקים בקפיצה בחבל, קלאס, תופסת ועוד. בית הספר היה עד לשעות הצהרים המאוחרות ולכן היה נהוג שההורים משלמים מראש תשלום חודשי על ארוחות והילדים היו אוכלים כל יום בחדר האוכל של בית הספר.

סבתא שלי, מכל עונות השנה, אהבה את החורף, כי ברוסיה זה ממש חורף אמיתי עם 20- מעלות קור, שלג, פתיתי שלג נופלים. בימים מאוד קרים, לא היו לימודים, כי לא הייתה אפשרות לצאת מהבית. וכך הם היו נשארים בביתם, משחקים בשלג, עושים איש שלג ומפנים את השלג מהדלת.

סבתא שלי לא עבדה בעבודות נוער כמו הנוער היום, אלא היא עזרה במטלות הבית. בנוסף, היו כל מיני פרויקטים להעסקת הנוער במסגרת בית הספר כמו לאסוף קרטונים, ברזלים, ניירות, וכך היו משלמים להם והם היו קונים משהו לכיתה. סבתא שלי גם היתה חברה בתנועת נוער החלוצים (פיונירים), החברות בה הייתה חובה וכל מי שהגיע לבית הספר בכיתה א' היה מתקבל לתנועת החלוצים בטקס קבלה חגיגי. אחרי זה בכיתה ו', עברו לתנועת נוער בוגרת יותר וההשתתפות בה גם היתה בגדר חובה לכל תלמיד. לכל חניך בתנועה היתה סיכה עם סמל התנועה – כוכב אדום מחומש עם הדיוקן של לנין. חשוב להבין שבאותה התקופה בברית המועצות היה משטר קומוניסטי – סוציאליסטי תחת מנהיג אחד בלתי מעורער.

סבתא שלי סיפרה רגע מרגש שהיא זוכרת מילדותה: במסגרת תנועת הנוער הם נדרשו להשתתף במצעדים וללמוד שירים לאומיים. אחד המצעדים יצא בדיוק ביום הולדתה. ההשתתפות היתה חובה ולכן היא לא יכלה לא ללכת. אבל הייתה להם כיתה מאוד מגובשת, ולכן מיד בסיום המצעד מפקד הכיתה אמר לכולם: "עכשיו תצעדו לכבוד יום ההולדת של אלה". וכך היה! כל ילדי הכיתה הגיעו יהשר מהמצעד אל סבתא שלי הביתה לחגוג לה יום הולדת, ואפילו נתנו לה מתנה משותפת – בובה מתוצרת גרמניה שבאותה התקופה נחשבה למותרות בברית המועצות.

הזוית האישית

אוולין הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי לראייין את סבתי, למדתי על החיים בעבר ברוסיה ועד כמה שהם לא דומים לשלנו. אלה הייתה מאוד מפורטת וסיפרה הכל בעניין רב ובאהבה גדולה, ומאוד נהניתי מזה. בנוסף למדתי מסבתי גם שצריך להודות על מה שיש, כי למשל בעבר לא היו להם דברים שיש לנו, והם חיו חיים בדיוק כמונו – שמחים ובריאים.

סבתא אלה: היה מאוד מרגש להיזכר ולספר על ההיסטוריה של משפחתנו. היה מאוד מרגש לחזור לעשרות שנים אחורה ולעבור שוב שלב-שלב של חיי, מילדותי עד היום. הרגשתי שאני גאה במשפחתנו שגדלתי בה, גאה במשפחתי שבניתי פה בארץ, גאה בנכדה שלי שמאוד רוצה לדעת על השורשים שלה, השורשים של משפחתה וניהלה את השיחה בצורה מאוד אכפתית ומנומסת.