מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון ואני נולדתי  בקיבוץ גבת בשנת 1962, בן לאמא ורדה ואבא זאב,

כל השמות של האחים שלו מתחילים באות א וקשורים לצמחים, אירית הבכורה, אמיר שני, אלון שלישי ואורן בן הזקונים.

בקיבוץ הייתה לינה משותפת , כל תינוק שנולד ההורים הביאו אותו ישר מבית החולים לבית התינוקות.

לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי.

ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד הגיוס לצבא. הלינה המשותפת התבססה על עקרון החינוך המשותף, שהיה נהוג בקיבוצים. על פי עקרון זה, האחריות לחינוך הילדים, לרווחתם ולהכשרתם הרעיונית והמעשית לחיי הקיבוץ, הייתה מוטלת על כלל החברה. המסגרת השיתופית אפשרה את תרגול הרעיונות השיתופיים, באופן שוויוני בכל תחומי חיי הקיבוץ.

מעבר ללימודים ולמילוי צורכיהם הבסיסים, על הילדים הוטלו מטלות נוספות, על פי גילם, כגון ניקיון בית הילדים, ועבודה בענפי המשק השונים. הילדים נפגשו עם הוריהם בשעות אחר הצהריים למספר שעות, וחזרו לבית הילדים בשעות הערב לקראת השינה. את ארגון הילדים לשינה ביצעו המטפלות או המחנכת, שדאגו להשכיב את הילדים במיטות ולכיבוי האורות. במהלך הלילה, האחריות עברה לשומרת הלילה התורנית, שהייתה אחראית על מספר בתי ילדים. בשלב מסוים הוכנס לשימוש מכשיר אינטרקום ('שמרטף אלקטרוני'), שאפשר לשומרת לשמוע את הקולות בבתי הילדים ולהשגיח מרחוק.

הלינה המשותפת החלה מגיל ינקות ועד לתיכון, בו עברו בני הנוער לחדרים של שניים או שלושה. ההורים בקיבוץ היו אוספים את הילדים מבית הילדים, משעה ארבע, מבלים איתם בחדר או בחצר, ובסביבות השעה שבע היו הולכים איתם לאכול ארוחת ערב, קראו לזה " שעת אהבה" את אלון היו כבר לוקחים בצהריים, כי הוא לא היה נרדם בקלות בלילה בבית הילדים, וחשבו שאם הוא לא יישן בצהריים עם כל הילדים, הוא יהיה עייף בלילה ויצליח לישון. אחרי ארוחת הערב, ההורים היו מלווים את הילדים לבית הילדים להשכבה, ורדה אמא של אלון הייתה יושבת לידו ומספרת סיפורים עד שהיה נרדם, אבל בלילה הוא היה מתעורר ומתגעגע להורים, אז הוא היה בורח בחושך, בלי שהשומרת הייתה רואה, מגיע לחדר של ההורים, והם היו פותחים לו את הדלת ומרשים לו לישון איתם. אבל בבוקר היו מחזירים אותו מוקדם, לפני שהמטפלות היו מגיעות, כדי שלא יגלו שהוא ישן בחדר של ההורים. כך זה היה במשך כשנתיים, מגיל ארבע עד שאלון היה כבר בן שש בכיתה א'. היו עוד ילדים שהיו בורחים, אבל חלק מההורים היו מחזירים את הילדים בלילה, ולא מרשים להם לישון איתם בחדר, כדי שלא יכעסו עליהם.

הזווית האישית

הדר: הפעילות עם סבא שלי, ומהלך המשימה היה מהנה, חוויתי ובעיקר מלמד. זכיתי ללמוד דברים חדשים ומעניינים על סבא שלי .

סבא: היה לי מאוד נעים לשתף את הדר בסיפורי על החיים בקיבוץ ובבית הילדים.