מאגר סיפורי מורשת

שמי גאולה רצון, בתם של שרה ואברהם הבארי.

הורי נולדו בתימן והתחתנו בתימן כאשר אמי הייתה בת שתים עשרה ואבי בן עשרים ושבע שנים.

שקד, הנכד של גאולה, צייר את הוריה בלבוש מסורתי

להורי נולדו שלושה בנים בתימן, אך הם לא שרדו ונפטרו בגיל הינקות כשהיו בני פחות משנתיים.

העלייה לארץ

כשאמי הייתה בהריון איתי, בחודש השמיני, הגיע הזמן לעלייה לארץ. כל המשפחה הגרעינית והמורחבת לעלייה ואז נולדתי אני, בשעה טובה. כשהייתי בת שלושה ימים החליטה המשפחה לעזוב את מקום מגוריה, כובן באזור ירים. היה אז ויכוח סוער במשפחה על העיתוי, ואז הוחלט לחכות עוד שבוע ימים ואז להתחיל את המסע הגדול ברגל. הרכוש שהמשפחה לקחה איתה היה כסף, ספר תורה – חומשים ובגדים.

את אמי, שהייתה אחרי לידה, הרכיבו על חמור ועל מצחה סומן צבע צהוב בכורכום. המסע ארך מספר ימים, היו מקומות שהערבים ביקשו מהם כסף כדי לעבור במעברים עד שהגיעו לחשד, מחנה גאולה שבו חיכו יהודים רבים לעלייה למטוס כדי לטוס לישראל. במחנה גאולה היה חם מאד, אבי הכין לתינוקת (לי) ערסל מענפי עץ ורצועה כדי שיוכל לשאת אותי תמיד על גבו. כמו כן הכין מניפות כדי להקל את החום.

אחרי מספר ימים במחנה טסנו לארץ ישראל. העלייה הזו מתימן נקראה "מבצע על כנפי נשרים".

במעברה בעין שמר

בארץ הגענו לעין שמר, למחנה אוהלים. כל משפחה קיבלה אוהל. הסוכנות היהודית דאגה לנו למזון. לי, עדיין לא היה שם ואז הרשם במחנה הציע להורי לקרוא לי  בשם: "גאולה" על שם המחנה בתימן.

ההורים של סבתא גאולה

גרנו בעין שמר שנתיים, כל התינוקות גרו בבית תינוקות, אך הורי לא הסכימו. הצוות של המחנה חיפש את התינוקות, אז הורי החליטו לעבור מאוהל לאוהל כדי שלא ימצאו אותי.

בינתיים אבי התחיל לעבוד בחקלאות ביישובים שבסביבה.

עוברים למושב שתולים

לאחר שנתיים עברנו, כל המשפחה המורחבת, למושב שתולים. גם שם גרנו באוהלים שהוצפו בחורף בימי הגשמים. החיים היו מאד קשים. את המזון קיבלנו מהסוכנות היהודית, שבתקופות מסויימות היו זורקים לנו את המזון מהליקופטר: לחם, חלב, גבינה צהובה ועוד.

בינתיים נולדה לי עוד אחות ועוד אחות ואז התחילו לבנות בתים בשתולים. ומי בנה את הבתים? התושבים. העמידו לרשותם מהנדסים ובעלי מקצוע שהדריכו אותם במלאכת הבנייה. משפחות עם ילד או שניים בנו בית עם שני חדרים, משפחות גדולות הורשו לבנות שלושה חדרים. השירותים נבנו בחוץ.

ילדות

בגיל חמש, הגיל בו התחילו ילדים בשתולים ללכת לגן, נשלחתי לגן. לגננת שלי קראו ברטה.

אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנתיים צמיד, רדפה אחרי לגן, מה שהכעיס מאד את הגננת. היא כל פעם אמרה לה שרק גדולים באים לגן, אז אחותי נשכבה על הספסל ואמרה לה: "תראי כמה שאני גדולה". יום אחד, כשאמי באה לאסוף אותי מהגן הגננת ביקשה ממנה לא לשלוח את אחותי לגן, ואז אמי הסבירה לה שהיא בורחת מהבית.

בילדות אני זוכרת ששיחקנו הרבה בחוץ: ריצה, משחקי חברה, חמש אבנים.

אני זוכרת שפעם שלחו אותי לאורווה, למלא במים את השוקת של הסוסים ואחד הסוסים ברח. הייתי חסרת אונים ובכיתי מאד עד שאחד השכנים בא לעזרתי.

כשהייתי בת שש, בהריון הנוסף של אמי, לאחר שלוש בנות, ילדה אמי בן, שמחה גדולה! המיילדת שלחה אותי לבשר לכל הדודים שלי במושב. זה היה בים גשום וחורפי, רצתי רק עם גרביים, ללא נעליים, ושקעתי בבוץ, אך לא היה לי אכפת כי השמחה הייתה כה גדולה על היוולדו של האח.

אבי היה אחראי על הנשק של המשמר האזרחי ביישוב. התפקיד שלו היה לשמור על הנשקים, לנקות אותם ולתת לתושבים נשק כשהיו בתורנויות שמירה. באותה תקופה היו הרבה בעיות ביטחון, חדירות מחבלים (שאז קראו להם פדאיון), והיו הרבה גניבות של פרות סוסים, עיזים ואנשים סביבנו מאד פחדו וננעלו בבתים.

באחד הימים, כשאבי ניקה נשק, נפלט לפתע כדור מאחד הנשקים ועבר ממש לידי, אך במזל גדול לא פגע בי. אבי נבהל מאד.

גן יבנה

עם השנים הורי עברו לגן יבנה. אמי הייתה עקרת בית ואבי יצא לעבוד בקיבוץ ניצנים. הוא עבד על שופל ענק והעמיס חול על משאיות. אבא גילה שם כושר מנהיגות ושמר על הבטיחות ועל המרחקים בין המשאיות. מאד העריכו את עבודתו וכיבדו אותו, ומכיוון ששמר על כשרות דאגו לו לפתיליה ומחבת וכל מה שצריך להכין אוכל כשר.

אבא של גאולה עובד על השופל

בגן יבנה למדתי עד כיתה ח' בממ"ד דתי "סיני" ואחר כך ארבע שנים באולפנה בירושלים. התמחיתי בהוראה מהגן עד כיתה ג'.

כשלמדתי באולפנה פרצה מלחמת ששת הימים, ואני זוכרת היטב את האזעקות ורעש המטוסים. כאשר צה"ל כבש את ירושלים המזרחית הכניסו את כל תלמידות האולפנה למקלט, אמרו לנו להכין תיק כדי שאם חלילה יכבשו את המקום נוכל לברוח דרך פתח מילוט.

אחרי מלחמת ששת הימים טיילנו, כמה בנות, בעיר העתיקה של ירושלים. היה שקט מאד וטיילנו ללא חשש.

עם סיום לימודי עבדתי כגננת בראשון לציון. נישאתי לבעלי, משה רצון.

בחתונה של גאולה ומשה

נולדו לי ששה ילדים, בת וחמישה בנים.

כולם גרים בגן יבנה, עובדים ומסודרים ואני פוגשת אותם כל יום. בשבת כולם מגיעים אלינו הביתה.

הזוית האישית

גאולה: נהניתי מאוד מהפגישות עם נכדי ועם חבריו בבית ספר נופי מולדת בימי שני. הילדים שיתפו פעולה ובעקבות ההתעניינות שלהם גם אני נסחפתי להזכר ולספר. בזכות התכנית זכיתי להכיר את הצוות החינוכי הנפלא של בית הספר.