מאגר סיפורי מורשת

קיצור סיפור משפחת אמי שולמית

שמי גילה שלו. הוריי – אמי ואלי לבית וייסברים, וליאו גולדברג, נולדו וגדלו ברוסיה ונאלצו לברוח מארצם בזמן מלחמת העולם הראשונה בגלל רדיפות של הקומוניסטים ברוסיה. הם נמלטו לגרמניה לעיר קניגסברג, שם נישאו  בשנת 1922 ונולדו להם בת -שולמית- אימא שלי, ובן בשם פטר.

בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון. פטר, שהיה בן 8, חלה בדלקת קרום המוח. רופא נאצי בא לטפל בו וכשראה שהמטופל הוא ילד יהודי, סירב לטפל בו והילד נפטר תוך זמן קצר.

עוד באותה שנה – 1933 המקוללת – החליטו סבי וסבתי שאינם מוכנים עוד לחיות תחת רדיפות ושלטון עוין ועלו לארץ ישראל. החלטה שהסתברה כנכונה מאוד. בכך נחסכו מהם כל מאורעות השואה. בארץ נולדה להם בת נוספת – דודתי דעה.

סבא שלי, ליאו גולדברג, היה ראשון יבואני הרכב לישראל ובמשך שנים ארוכות עסק ביבוא מכוניות ותחזוקתם באמצעות מוסכים שהקים ברחבי הארץ. סבתי היתה עקרת בית וסבתא אהובה עליי במיוחד. הם גרו בוילה בגבעת רמב"ם בגבעתיים, התערו מהר מאוד בחיי הארץ ןהחברה והיו מיודדים אף עם קצינים בריטיים ששירתו בארץ.

לימים התבקשו על ידי ההגנה לבנות סליק להסתרת נשק בחצרם וכך עשו. כך יצא שהבריטים שתו קפה על המרפסת הקדמית וההגנה החביאה נשק קל במפלס העליון של הגינה.

אימא שלי גדלה והתחנכה בתל אביב ובגבעתיים, עבדה כפקידה בחברת המכוניות של אביה והייתה עקרת בית.

קצור סיפור משפחת אבי – רפי מרגלית

הורי-אבי, נני לבית אאורבך והיינריך (היינץ) מרגוליס, נולדו והתחנכו בגרמניה. הם היו מראשי התנועה הציונית  שקמה בגרמניה, פגשו את הרצל, הושפעו ממנו מאוד ובשנת 1925 עלו לארץ. הם עלו ארצה יחד עם שלושת ילדיהם קטנים: עותניאל (עותי), רפאל (רפי) -אבא שלי – בן 3 בלבד – ואסתי. אז גם שינו את שמם למרגלית.

מיד עם בואם החלו לעסוק בפעולות ציוניות שונות. סבי, היינץ מרגלית, וארבעה מחבריו הקימו את בנק אנגלו – פלשתינה שהפך לימים לבנק לאומי לישראל. נני היתה בן מקימות ארגון ויצ"ו ארגון נשים בארץ ישראל שקיים עד היום. שניהם היו אנשי ספר. בנוסף להיותו ציוני נלהב, היינץ היה גם חוקר תנ"ך. כתביו בנושאי ציונות והתנ"ך שמורים על מדף מכובד בספרייה הלאומית בירושלים.

אבי רפי למד בגימנסיה הרצליה, ובעודו נער התגייס להגנה ולאחר מכן לצבא הבריטי. הוא שירת באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. עם קום המדינה בשנת 1948 המשיך לשרת במילואים בצה"ל במלחמת העצמאות, מבצע סיני ומלחמת ששת הימים. הוריי נפגשו והתחתנו באוקטובר 1947. לאחר נישואיו השתלב אבי בניהול חברת המכוניות שהקים סבי – ליאו גולדברג בע"מ.

גלי מסכמת: המשפחה של סבתא שלי הגיעה לישראל מאותן סיבות שגרמו לרוב היהודים לעלות לארץ: מטעמים ציוניים ומפלט מרדיפות ודיכוי יהודים בארצות אירופה השונות.

ילדות ומשובות ילדות

אני (גילה) נולדתי בשנת 1949 בגבעת רמב"ם, גבעתיים. בשנת 1953 נולד אחי איתן. גדלנו בבית אוהב וחם ואני זוכרת חיים טובים ללא דאגות עם הרבה טיולים, סיפורים וחוויות.

את לימודי גן החובה העברתי בגן ציפורה ליד בית הכנסת הגדול בגבעת רמב"ם. היה לי חבר ילדות בשם בני צ'ציק ויחד השתובבנו בלי סוף (היינו פראי אדם לא קטנים). בזמנו ילדים שהפריעו "בריכוז" בגן נשלחו לסגר בשירותים. בני ואני בילינו לא מעט מאחרי דלת שירותים נעולה, עד שיום אחד החלטנו שלא עוד: ברגע שנסגרה עלינו הדלת קפצנו מהחלונות הישר אל בית הקברות שגבל בגן. כשבאו "לשחרר" אותנו כמובן שמצאו רק חלונות פתוחים. לבסוף אחרי חיפוש מייגע "מצאו" אותנו. להערכתי מאז פסקו עונשים מסוג זה.

בשנת 1958 עברנו לגור ברמת חן, שאך החלה להיבנות. מגרש המשחקים היה הרחוב ובו שיחקנו עם שכנינו גדי ואילן (וולפרמן) רמון. רכבנו על אופניים, טיפסנו על עצים (אילן שבר יד באחד הטיפוסי האלו), שיחקנו במחבואים, ג'ולות, סטנגה, פינות, קלאס, גוגואים, דודס, חבל, וקפצנו מגגות של בתים נמוכים שנבנו ברחוב אל ערמות חול ענקיות. כשעייפנו היינו ניגשים למטבח של טוניה, אימא של גדי ואילן רמון, וזוכים בעוגיות טעימות במיוחד.

בית ילדותם של גדי ואילן רמון ז"ל

"תענוג" מיוחד היה לרדת לאורך רחוב ה-101 עם חבר ילדות בשם אמנון שני ולפוצץ את הפנסים של עמודי התאורה. על הדרך גם פילחנו תפוזים מעץ מניב שעמד באחת החצרות. (פעם לא היו גונבים. רק מפלחים).

רוב שנותיי בבית הספר היסודי עברו עליי ללא עניין מיוחד בלימודים. זכורים לי שני מורים אהובים במיוחד: אפרים קופלמן ז"ל, מורה מיתולוגי, שחינך אותנו בכיתות ז'-ח' ויוסי ולד, יבדל לחיים ארוכים, שהתאמץ, ולבסוף גם הצליח, להקנות לי חינוך מוסיקלי. הצטיינתי בספורט שהיה גם תחביב ועסקתי בטניס ושחייה שנים ארוכות. תמיד הייתי מוקפת חברים וחברות בצופים לאורך כל השנים.

במחנה עבודה של הצופים בקיבוץ צרעה

העניין בנושאי הלימוד עצמם, התעורר אצלי רק כשלמדתי בתיכון "בליך" ברמת חן. מאז אני ממשיכה ללמוד נושאים רבים שמעניינים אותי עד היום, בעיקר אלו הקשורים לתולדות הארץ והמדינה על כל ההיבטים שלהם (תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה). בהמשך הרחבתי ללימודי חינוך וניהול מערכות חינוך עד לתואר שני. עם תום הלימודים המשכתי ישירות ללמוד במכון וינגייט וקיבלתי הכשרה כמורה להתעמלות. היום קוראים לזה מורה לספורט.

ואז קרו שני דברים שהכתיבו את מהלך חיי: פגשתי את אלוף נעוריי, אב ילדיי והסבא של נכדיי. ו… התחלתי ללמד בבית הספר.

פגישה עם יוסי שרף-שלו

מפגש קסום ויוצא דופן: יוסי הגיע לביקור יחד עם חברתי הטובה ביותר שלמדה איתי בוינגייט. הוא סיפר שתוך שבועיים הוא עומד לנסוע ללימודי רפואה לגרמניה למשך שבע שנים. הבנתי שאין לי מה להתאהב בבחור שהולך להיעלם לשבע שנים.

הוא נסע והתחלנו להתכתב. כן, פעם כתבו מכתבים. אני למדתי בוינגייט וקבלתי את המכתבים לשם. כולם ידעו שגילי מקבלת מכתבים מאהוב שלומד בחו"ל.

גליה ויוסי בירח דבש ביוון

בתום שנת הלימודים הראשונה יוסי בא לביקור בארץ. כמובן שנפגשנו ובילינו יחד קיץ נפלא. לפני שנסע הודיע לי: "אם אני אי פעם אתחתן – זה יהיה איתך". היינו בעננים. הוא חזר לגרמניה ואני שבתי ללימודים. עברו עוד שנתיים, סיימתי ללמוד ו…..התחתנו. באוגוסט 1970 הצטרפתי אליו לבון, גרמניה, וגרנו שם כשבע שנים. השנים בבון הן אוסף של זיכרונות טובים, התנסויות מיוחדות ומפגשים עם אנשים מיוחדים במינם.

יוסי למד ואני עבדתי בשגרירות ישראל. בשנה האחרונה לשהותנו שם, נולדה לנו ליאור (בשנת 1975). עם תום לימודי הרפואה חזרנו ארצה ופה נולד יאיר – אבא  של גלי (בשנת 1977).

הימים הפכו לשנים, ילדינו בגרו, נישאו, עובדים קשה ורואים ברכה והצלחה בעמלם. הם בירכו אותנו בחמישה נכדים – כל אחד בפני עצמו אוצר בלום של אופי, יופי, חכמה, מגוון כישרונות ואהבה בלתי נגמרת למשפחתם ואלינו.

עבודה בבתי ספר

עם שובנו לארץ התחלתי לעבוד כמורה לספורט. תחילה בבית ספר יסודי ברמת אילן בגבעת שמואל ולאחר מספר שנים בתיכון אורט בגבעתיים. המפגש עם תלמידיי לאורך השנים היה מעצים, מרגש, מענין ומיוחד במינו. אהבתי את כל התלמידים אהבה אמיתית והם החזירו אהבה. לימים השתנו נושאי ההוראה שלי והתרחבו לתנ"ך, גיאוגרפיה ולהיסטוריה. בראשית שנות ה-80 הקמנו לראשונה בישראל את לימודי התקשורת הטלוויזיה והקולנוע בבתי הספר. באורט גבעתיים הקמנו מגמת קולנוע וטלוויזיה מכיתה י' ועד י"ד (הנדסאי טלוויזיה וקולנוע).

פרישה ופנסיה

יוסי –פרופ' שלו – הוא רופא נשים מוערך ואהוב עדיין עובד במלוא המרץ.

בשנת 2007 פרשתי מההוראה לטובת קורס סקיפרים ולימודים להסבה למורת דרך לתיירות נכנסת מגרמניה. במקביל לכל עיסוקיי הובלתי, עם אנשים טובים נוספים, טיפוח ברית ערים תאומות בין גבעתיים והעיר אסלינגן (מדינת באדן וירטמברג) שבגרמניה במשך 25 שנה. ברית שהניבה קשרי ידידות וחברות אמיצים לצד פרויקטים ערכיים שחותמם ניכר עד היום.

משנת 2013 אנחנו מטפחים גן קסום במושבה מגדל על ההר ובו עצי פרי, גינות ירק בריכה אקולוגית וחממה הידרופונית. עולם חדש מופלא נפתח בפנינו עם הקמת הגן.

הגן הקסום שלנו

סיפורו של חפץ

גלי הנכדה המתעדת: החפץ שבחרתי להביא בפניכם הוא רסיס מפצצה שהטיל מטוס איטלקי על תל-אביב במלחמת העולם השנייה. הוא יוצר באיטליה בשנות ה-40 של המאה ה-20. רסיס הפצצה עשוי מברזל. הפצצה הייתה מלאה בחומר נפץ. כיום נמצא הרסיס בבעלות גילה שלו שהיא סבתא שלי מצד אבא שעושה איתי את התכנית.

הרסיס הגיע אלינו כאשר בתום ההפצצה על תל אביב יצא סבא רבא שלי, רפי מרגלית, לסיור בין החורבות במסגרת תפקידו ב"הגנה" ומצא רסיס מהפצצה שהרסה את המקום בו סייר ולקח אותו למזכרת. הרסיס  לא עבר עיצוב או שינוי, הוא נמצא כעת כפי שהיה ועבר רק ניקוי וטיפול נגד חלודה.

עשו שימוש ברסיס הזה ודומיו בתקופת מלחמת העולם השנייה בשנים 1940-1941. ההפצצות החלו ב- 7.9.1940 ונמשכו עד מאי 1941. הרסיס מתקשר מבחינה היסטורית אל איטליה הפשיסטית, שהתייצבה לצידה של גרמניה הנאצית, תקפה מין האוויר את תל אביב, כחלק ממלחמתה בבריטים שהיו בעלי מנדט על ארץ ישראל. סבא רבא שלי ויחד איתו רוב האנשים שחיו כאן, לא העלו בדעתם שמישהו ירצה או יעז להפיץ על תל אביב. לכן כשזה קרה הוא היה מאוד מופתע. בהיותו חבר בארגון "ההגנה", הוא יצא במסגרת תפקידו לסיור בין החורבות של הבתים שנהרסו כדי לחפש ניצולים ולעבוד בפינוי ההריסות. שם הוא מצא את החפץ וזה היה מאוד משמעותי לגביו. הוא העביר לסבתא שלי (בתו) את הרסיס עם הסיפור וזה ריגש אותה מאוד. בשבילי ובשבילה זו מזכרת אמיתית מחתיכת ההיסטוריה של הארץ שלנו.

רסיס מפצצה שהטיל מטוס איטלקי על תל-אביב במלחמת העולם השנייה

הזוית האישית

גלי: חוייתי מתכנית הקשר הרב דורי ומהתיעוד יחדיו עם סבא וסבתא גורמת לי להרגיש גאוה, אמונה, ותדהמה למשפחתי. אני חושבת שמהתכנית והתיעוד יכולה לפתח לנו את הידע של ההיסטוריה המשפחתית ולתת לנו את הזכות להמשיך את דרותנו הרבים ולא לאבד את הסיפורים הנפלאים. אני רוצה להגיד ולאחל לסבתי שעושה איתי את סיפור המורשת המשפחתית, שאני גאה להיות חלק מהמשפחה הזו, ותודה מעומק לב ששיתפת אותי בסיפור חיים שלך. ואני רוצה לאחל לך שתמשיכי את חייך עם המון גילוים מפתיעים, מכשולים, והמון שמחה וכיף. ממני, נכדתך גלי.