מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל איטון, אני בן 66 יש לי ארבעה ילדים וארבעה נכדים, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי עם אור הנכד הגדול שלי. בעשרים השנים האחרונות אני עובד בחקלאות.

כשאבא שלי אליהו הגיע לארץ ישראל החלום שלו היה לבנות בית כנסת.

אבי עלה ארצה מלוב, החיים בלוב היו נוחים והייתה אווירה נעימה בשכונה שבה הם גרו. החיים בשכונה עם התושבים היו טובים והייתה אווירה של שיתוף וביחד. גדלנו יחד ללא הבדלים, היו אוכלים ועובדים ביחד עד שהגרמנים פלשו ללוב ואז הערבים התחילו להציק לנו. בחלק מהמאורעות רצחו יהודים, שרפו בתים והיו מציקים ומתעללים למי שיכלו. בשל המאורעות הלא נעימים והחיים שהפכו להיות קשים אבי ומשפחתו החליטו לעזוב את לוב, להשאיר את כל רכושם ולברוח מהמקום שסיכן אותם. הם הבינו שאם הם לא יעזבו עכשיו לא תהי הזדמנות נוספת וסופם יכול להיות רע וללא עתיד.

הם עזבו כל מה שהיה להם בלוב. לאבא שלי היו בתים ונגריה גדולה, הם השאירו הכל מאחוריהם והחליטו שהם עולים ארצה. ידעו שהם מתחילים חיים חדשים בארץ, אבל ידעו שהסיכון להישאר גדול מדי, המחשבה על ירושלים נתנה להם את הכוח.

אנשי הפלמ"ח שבאו מארץ ישראל עזרו להם בכל מה שקשור בארגונים ואשרות כניסה לארץ. ההורים שלי עלו יחד עם ההורים שלהם ושלושה אחים שלי. אימא שלי הייתה בהריון. במהלך ההפלגה ארצה היא ילדה את חיים אחי בזמן ההפלגה. החיים באונייה היו לא פשוטים, היו הרבה אנשים והייתה צפיפות גדולה, ומחסור באוכל ושתייה. אמי לא הרגישה טוב בזמן ההפלגה וחשבו להוריד אותה בדרך. למזלנו, היא נשארה על האונייה וילדה את התינוק בדרך. הלידה לא הייתה קלה, אבל לשמחתנו היא ילדה ילד בריא וכולם היו מאושרים.

תמונה של ההורים שלי, שאני כל כך גאה בהם

בשנים הראשונות בארץ הם גרו במעברה בפרדסיה ושמחו ממה שהיה, אבא שלי ומשפחתו לא התלוננו על המצב ושמחו להיות בארץ ולחיות פה. אני זוכר שהורי סיפרו לי שבאותם שנים שאחותי הייתה מאוד חולה. אמי הייתה עסוקה בגידול ילדים ואבי לקח את אחותי לבית החולים. לצערי, היא לא שרדה את הלילה בבית החולים. אבי לא ראה את הגופה ורק לאחר הרבה שנים וחקירות של משפחתי מצאו את הקבר שלה בקריית שאול. למרות הקשיים הורי היו אנשים מאושרים ושמחים, הם לא איבדו את שמחת החיים שלהם ותמיד שמחו מהדברים הקטנים.

לאבי היה חלום לבנות בארץ ישראל בית כנסת, אך לא היה לו את היכולת הכלכלית, הוא התחבר לשכן שגם עלה ארצה מלוב, השכן היה איש בודד ללא ילדים והציע לו לבנות בית כנסת. אבא שלי לקח את ההצעה בשתי ידיים, הוא רתם את כל השכונה לתרומות.  בזמנו היו בונים בניינים ומחסנים טרומיים,  בהתחלה הוא הזמין חלקים לבניה טרומית. כל השכונה נתרמה למבצע של הקמת בית הכנסת והייתה אווירת ביחד.

 בית הכנסת – הגשמת חלומו של אבי

כל ערב אחרי העבודה הקשה הייתה התגייסות של כל הגברים והנשים של השכונה והחלו בבנייה. אנשי המקצוע עבדו ללא תשלום.

במשך ארבע שנים התפללו גברים ונשים בבית הכנסת ביחד, גם כשהוציאו ספרי תורה נשים וגברים נישקו את הספר.  לא הייתה בעיה כי כך היה נהוג בלוב. התחילו להגיע ולבוא לבית  הכנסת הרבה אנשים נוספים להתפלל שם, והיו כאלה שהתחילו להעיר שנשים וגברים לא יכולים להיות ביחד ולכן צריך לבנות עזרת נשים. אבא שלי לא חשב פעמיים והתחיל לבנות עזרת נשים ללא אישורים מהעירייה.

אבי קיבל זימון למשטרה מפני שעבד ללא אישורים. הוא קיבל את זה מאוד קשה, למזלו. אחד השוטרים הבכירים מכיר אותו ושלח אותו הביתה וטיפל באירוע. עד היום משנת 1968 מתפללים בבית הכנסת שיש בהתאם לנוהג בישראל. לבית הכנסת קוראים שומריי תורה.

אני לומד מהסיפור של אבי ללכת אחרי החלומות שלי ולא לוותר אף פעם!

הזוית האישית

שמואל הסבא: מאוד נהנתי לקחת חלק בתכנית, החיבור עם הנכדים והסיפור האישי נתן לי כוחות מחודשים.

אור הנכד: מאוד שמחתי שסבא בא איתי לתכנית, למדתי דברים חדשים על משפחתי וכיף לי שסבא מבלה איתי זמן איכות.