מאגר סיפורי מורשת

שמי שושי, אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי עם הנכד שלי שליו ולו סיפרתי על ימי ילדותי ברמלה.

שליו, אני מספרת לך על הילדות שלי ברמלה. נולדתי פה בארץ בשנת 1950. גדלתי בעיר רמלה, ברחוב שהוא היה נקרא רחוב הערבי, כי בעבר היו גרים שם ערבים ובמלחמת השחרור הערבים ברחו משם והיהודים התיישבו שם. גדלתי שם בבית. מצד אחד של הבית הייתה לנו חצר גדולה ומצד השני היו לבית שני חדרים. היה מטבח ובחצר היו שירותים ומקלחת. כדי להתקלח, היו מחממים מים על פרימוס עם נפט, לא היה דוד שמש או דוד חשמלי כמו היום בלילה כשהיינו צריכים ללכת לשירותים, לא יכלנו לצאת מהחדר בחושך, כי היינו צריכים לצאת לחצר וזה היה ממש מפחיד. גם לא רצינו להעיר את אימא ואת אבא אז היינו צריכים לעשות את הצרכים בסיר ובבוקר לשפוך את זה. ככה גדלנו.

סבתא שלי בילדותה מחזיקה את בת דודה שלה

 מלחמת סיני

מלחמת סיני הייתה מלחמה  די קצרה בין ישראל למצרים. בריטניה וצרפת עזרו במלחמה זו לישראל. היא הייתה בין התאריכים:  29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז).  צה"ל  כבש את חצי האי סיני.

וכבש אותו, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות, ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה, בעיקר כתוצאה מלחץ מארצות הברית, במהלך שהושלם בתחילת מרץ 1957. במקביל למערכה הישראלית ניהלו הממלכה המאוחדת וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".

הסיפור שלי בעצם התייחס למלחמת סיני, בשכונה בה גרנו ברמלה, הייתי רוב הזמן ברחוב משחקת עם החברים והחברות. לא הייתה טלוויזיה, לא היה רדיו, לא היה טלפון. הבילוי של אנשים היה בערב, כל האנשים היו יוצאים מהבתים, גם כי היה חם, קיץ, כמובן. היו יושבים ברחוב ומדברים. האנשים היו מוצאים כיסאות ויוצאים לרחוב, יושבים כולם ומדברים. הילדים היו משחקים והיה ממש נחמד, אווירה של משפחתיות בכל הרחוב.

לפני מלחמת סיני, הייתי אז ילדה קטנה, ובאותו ערב האירו את השמיים, בזרקור של אור. זה היה ממש כמו, כאילו אתה רואה אור כזה, קרן אור גדולה, אני ממש זוכרת את האור הזה בשמים. הם האירו את השמים כדי לחפש את המחבלים אז קראו להם מסתננים ערבים, שהיו נכנסים לשטחים של היהודים ורצו  לפגוע בנו. כשראיתי את האורות האלה, אני פחדתי שבאים לחפש אותי והתחבאתי מתחת לכיסא של אימא שלי. אימא אמרה לי: "תצאי, אל תפחדי לא מחפשים אותך". אבל בתור ילדה קטנה, מאוד מאוד פחדתי. זה סיפור  הזיכרון שלי כילדה ממלחמת סיני.

כך המשכנו את חיינו ברמלה, אני זוכרת כשהייתי בכיתה ה׳, עברנו משם לבית אחר שקראו לזה שיכון. אבל ימי ילדותי הצעירה היו ברמלה. ממנו אני זוכרת  ילדות טובה עם אווירה טובה של כל השכנים והילדים ביחד בשכונה.

זיכרון נוסף שלי הוא כש‏הייתי בכיתה א׳, עדיין גרנו שם ברחוב הזה. התחלתי ללמוד בכתה א' והלימודים היו בבית ספר בשתי משמרות: חלק מהילדים למדו  מהבוקר עד לשעה 12:00 וחלק מהילדים  התחילו ללמוד בצוהרים מהשעה 12:00 עד לשעה 16:00 אחר הצוהרים. לפעמים, הייתי יוצאת ללימודים בבוקר והיו לוקחים אותי בצוהרים הביתה ואז כשהיינו מגיעים הביתה, אמרו לנו שחייבים, חייבים להכין שיעורים. אם במקרה באותו יום לא נתנו לנו שיעורים, אז כל הילדים היו רוצים לרחוב לשחק במחבואים, תופסת, חמש אבנים, אלה היו משחקי רחוב בהם שיחקנו כי אז לא היה כל מה שיש היום ולמרות זאת היה לנו ממש כיף ואהבנו את זה.

הזוית האישית

שליו: ‏אני חושב שהסיפור היה מאוד מעניין אותי שהוא מספר על איך שהילדים שלגדלו עם סבתא שלי היו פעם ואיך עברה את הילדות וזהו

סבתא שושי: אני חושבת שהסיפור הזה הוא סיפור מאוד חשוב לילדים, כי הילד נכד צריך לדעת גם איך סבתא גדלה איך איך התנהלו אז החיים שבעצם החיים היו שונים לגמרי ממה שיש היום וזה חשוב שידעו.