מאגר סיפורי מורשת

הנכד מרדכי הניג מתעד את סיפורו של סבא, הרב שמואל הניג, תאריך לידה: תשכ"ט (1969), מקום לידה: ירושלים, ישראל, עיסוק: קירוב.

כשהסבא המקובל פתח לפניי את הארון…

"מאז גיל עשר," מספר סבא, "אני זוכר את עצמי עושה הכנות לבר המצווה שלי. סבא שלי, הרב חיים דוד משי־זהב ע"ה, מאוד אהב אותי. הוא קרא לי יום אחד, פתח את הווילון של הארון והראה לי את הש"ס. 'את זה קניתי לך לבר מצווה', הוא אמר, 'אם תלמד טוב, תקבל את הש"ס הזה.'

אבא שלי, ר' שלמה אהרון ע"ה, עסק בייצור תפילין. הוא קרא לי ואמר: 'אלו התפילין שלך.' הוא הסביר לי על ה'בתים' בהם מונחות הפרשיות מקלף, ולימד אותי את ההלכות הרלוונטיות.

ביום שהתחלתי להניח תפילין, אבא לקח אותי לסבי, המקובל רבי ישראל יצחק משי־זהב ע"ה. הוא הניח לי את התפילין, לאחר שטבלתי במקווה ואמרתי תהילים.

בשנת תשמ"א חגגתי את כניסתי לעול מצוות. האדמו"ר רבי משה מרדכי מקרלין־לעלוב ע"ה לקה בשיתוק באותה תקופה, ונסענו אליו לקבל ברכה.

סבא משי־זהב היה מקובל גדול ובקיא בחוכמת הפרצוף ובחוכמת כף היד. כל שלושה שבועות היה עושה סיום מסכת גמרא. היינו בקשר טוב והוא מאוד אהב אותי. יום אחד הוא אמר לי: 'יש לי תחושה שאני עומד ללקות בהתקף לב.' ואכן, לצערי, הוא לקה בליבו כעבור שבועיים.

בזכות ה'חפץ חיים'

יש לי סיפור מיוחד מה'חפץ חיים', שחיבר את ה'משנה ברורה'. ה'חפץ חיים' היה מסתובב בין שכונות ובתים כדי למכור את ספריו. יום אחד הוא הגיע לעיר פינסק. הוא הגיע לאחד הבתים וסבתא־רבתא שלי פתחה לו את הדלת. היא זיהתה את האיש הקדוש והכניסה אותו הביתה. 'בעל הבית אמור להגיע בכל רגע', אמרה לו נרגשת, 'הוא פשוט לומד בבית הכנסת.'

ה'חפץ חיים' התיישב אך שם לב שאין לסבתא מנוחת דעת, והיא נראית מוטרדת. שאל אותה הצדיק מה קרה, והיא השיבה: 'אני מאוד שומרת על כבודו של בעלי ולא מאפשרת לאיש לשבת על כיסאו.' שמע זאת ה'חפץ חיים' ומיד קפץ ועבר לכיסא אחר.

כששב הסבא־רבא לבית וקנה את ספריו, אמר ה'חפץ חיים' לסבתא: 'איזוהי אישה כשרה? העושה רצון בעלה!'

פרצה הסבתא־רבתא בבכי וה'חפץ חיים' שאל אותה: 'במה תרצי להתברך?' היא סיפרה לצדיק שהם כבר נשואים עשרים שנה וטרם נפקדו בילדים. ה'חפץ חיים' בירך אותם וכעבור שנה נולד להם בן יחיד – הסבא שלי, הרב חיים דוד משי־זהב ע"ה.

מה היה פסול במזוזה?

אשתי, מרת חיה רבקה, יצאה פעם לטיול. תוך כדי הליכה בנחל, נתקע לה ענף של עץ בתוך העין. המשקפיים שלה נפלו והתנפצו, והיא הרגישה כאילו אין לה עין. פינו אותה מיד לבית־רפואה. הפרופסור המליץ על טיפול בטיפות מסוימות, אך הן לא סייעו ורק החמירו את המצב. היא חשה בסחרחורת וכאבים והעין הלכה והתנפחה.

פנינו לבקש את ברכת הרבי מליובאוויטש נשיא דורנו. הרבי אמר לבדוק את המזוזות בבית. בדקנו אך כולן היו כשרות. פנינו שוב לרבי, אך שוב הרבי הורה לבדוק את המזוזות.

החלטנו לבדוק מה קורה עם המזוזות בפנימייה של הסמינר, והמנהל, הרב חיטריק, אמר שבפסח החליפו את כל המזוזות. ובכל זאת, כשבדקו את המזוזה בחדרה של אשתי, התברר שהמילה "עיניך" הייתה מטושטשת. בשלב הזה היא כבר איבדה את ראייתה. הרופאים היו מאוד פסימיים אך הוחלט להטיס אותה לארצות הברית, לביקור אצל רופא מומחה.

חמי, הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א, הביא את הבת לרבי ואמר: "רבי, אני מבקש רפואה שלמה". הרבי אמר: "אמן!". מיד לאחר ברכתו של הרבי, אשתי נעמדה בפתח של 770 וחשה כיצד הראייה מתחילה לחזור בשתי העיניים. כששבה לאכסנייתה והביטה במראה, ראתה שהכול נעלם. מיד היא התקשרה לאימא שלה ואמרה: "אימא, אני מרגישה שזה עבר לי. אני מרגישה בדיוק כמו לפני 7 חודשים". הם הלכו לרופא עם התיק הרפואי המלא, הוא עשה צילום והרופא היה בהלם. העין הייתה כמו חדשה לגמרי.

אביה, הרב גרוסמן, סיפר שפעם אחת, היה בניו־ג'רזי ופגש יהודי עם זקן מלא, ששאל אותו: "אתה יודע מי אני? אני הרופא שטיפל בבת שלך וראה את הנס הגדול במוחש."

הרופא התעורר ליידישקייט בעקבות הנס הגדול.

הזוית האישית

הנכד מרדכי מתעד את סיפורו של סבו הרב שמואל באוהלי מנחם חב"ד בנים, בית"ר עילית, התשפ"ד 2024.