מאגר סיפורי מורשת

שמי  אלה קרסנגורסקי

נולדתי באודסה, ברית המועצות, בשנת 1948. רוב זיכרונות ילדותי הם חוויות האנטישמיות שחוויתי. בבית הספר, ילדים נהגו להתעלל בי בגלל יהדותי, זיכרונות ילדות רבים שלי מוכתמים בהקנטות, קללות ואפילו דחיפות ואלימות, מנעו ממני להיכנס לבתי ספר מסוימים בגלל יהדותי. אפילו יום הולדת של חברה הפך לחוויה טראומטית, כאשר אביה זרק אותי מהבית כשגילה שאני יהודייה. למרות היותי תלמידה טובה, אהבתי ללמוד בבית ספר בעיקר כי חוויתי הרבה אנטישמיות בבית הספר.

כדי למצוא נחמה, פניתי למוזיקה. כבר בגיל חמש התחלתי ללמוד פסנתר, ובגיל ארבע למדתי בלט. לא היה לי הרבה חברים, רק בגיל ההתבגרות הכרתי חברה אחת שגרה קרוב אליי. המורים בבתי הספר היו מאוד נוקשים. לא אהבתי את התלבושת האחידה של בית הספר שהייתה עשויה מבד והיה צווארון שהיה צריך להחליף כל יום וסינר שחור שהייתי חייבת ללבוש. אהבתי ללמוד ביולוגיה ואסטרונומיה וגם קצת גאומטריה. לא אהבתי פיזיקה. היה בבית הספר חדר אוכל עם אוכל ברמה מאוד נמוכה ולא היה לי מה לעשות בהפסקות. המאכל האהוב עלי היה עוגיות, אך מאכל אחד שאני מאוד זוכרת הוא הסלט ויניגרט הרוסי שהיה בכל אירוע משפחתי שהיה לי ואני מאוד אוהבת אותו.

אלה בילדותה עם לבוש בית ספר

גדלתי בבית עם שני חדרים, סבא וסבתא שלי נפטרו כאשר הייתי קטנה, הייתה לי מטפלת שנתנה לי אוכל ויצאה איתי לטייל בגלל שההורים שלי עבדו הרבה מאוד ולא היה להם זמן לצאת איתי לטיולים. אימא שלי פייגה, עבדה כמנהלת בית חולים בבית סוהר ואבא שלי שולם, עבד כרופא בכיר מאוד, מנהל בית חולים. אני זוכרת שבמלחמת העולם השנייה הוא ניהל את בית החולים הצבאי. אבא שלי נפצע בעצם הבריח במלחמה כאשר נסע לקנות תרופות לחיילים.

אהבתי מאוד מוזיקה, היא אפשרה לי לברוח מהמציאות הקשה ולמצוא עולם של יופי והרמוניה. כשהייתי בת 17, התקבלתי למכללה למוזיקה בעיר קטנה ומרוחקת ליד מוסקבה, בגלל שנתנו ליהודים מעטים מאוד להתקבל למכללה באוקראינה, שם עברתי חוויה אחרת לגמרי מבית הספר. סוף סוף הייתי מוקפת באנשים שחלקו את אהבתי למוזיקה, ולא הייתי צריכה להתמודד עם אנטישמיות. למדתי קשה וסיימתי את התואר בהצטיינות. בשנות העשרים לחיי המוזיקה ששמעתי הייתה מוזיקה קלאסית. בברית המועצות אי אפשר היה לשמוע זמרים אמריקאיים כמו אלביס פרסלי והביטלס.

לאחר סיום לימודי עבדתי כמורה לפסנתר בבית ספר למוזיקה. אהבתי ללמד ילדים ולעזור להם לגלות את הקסם של המוזיקה. חשתי סיפוק רב מכך שיכולתי לחלוק את אהבתי למוזיקה עם אחרים. התחתנתי בגיל 25, ונולדה לי ולבעלי לשעבר בת. הנישואים לא היו מוצלחים וכעבור שמונה שנים התגרשנו.

העלייה לישראל

בשנת 1990, בגיל 42, עליתי לארץ ישראל מכיוון שכל הדורות שמעליי רצו לעלות לארץ ישראל והגשמתי את החלום שלהם. עליתי ארצה עם בתי בת ה-17, אמי ודודי. העלייה לארץ לא הייתה קלה. לא ידעתי עברית, לא היה לה משפחה בישראל ונאלצתי להפוך למפרנסת העיקרית של המשפחה, אני ומשפחתי הגענו בלי כלום והיינו צריכים להתחיל הכל מאפס. גרנו בדירה בעיר ירושלים בשכונה חצי חרדית חצי חילונית. בהתחלה אני ובתי ישנו על הרצפה בדירה, כי לא היה לנו כסף למיטות, למזלנו אחרי שבוע השכנים ריחמו עלינו ונתנו לנו מזרונים ישנים שלהם. המזרונים היו מלוכלכים ומוזנחים, אך זה היה עדיף מלישון על הרצפה.

למדתי עברית באולפן ולאחר כמה זמן הלכתי ללמוד במכון וינגייט על פעילויות גופניות לגיל הזהב נושא שעניין אותי. תוך כדי עבדתי זמנית כסייעת לרופא שיניים (עברתי הכשרה מיוחדת), עבדתי בגני ילדים בתור מעבירה חוגי ריתמיקה (חינוך מוזיקלי). עם הזמן כשהעברית שלי השתפרה חזרתי ללמד נגינה בפסנתר, ואני מלמדת נגינה בפסנתר תלמידים עד היום.  לאט לאט, התחלתי להרגיש בבית בישראל.

כיום חוץ מפסנתר, אני מתעניינת מאוד בגידול צמחים ופרחים, כתיבה והלחנת שירים וכתיבת סיפורים. אני עושה הליכה כל יום ואוהבת לעשות ריקודי עם. בזמני הפנוי אני מנגנת למבוגרים בבתי אבות, בכל מקום שיש פסנתר אני אוהבת לנגן לאנשים. בתקופת הקורונה נהגתי לעשות קולאז'ים לתמונות. כיום, אני אישה מבוגרת ומלאת סיפוק. גידלתי משפחה נהדרת ואני עדיין מלמדת ומנגנת בהנאה רבה. למרות הקשיים שעברתי בחיי, אני מודה על כל רגע.

הזוית האישית

אדם: הסיפור ממש ריגש אותי ועניין אותי, מקווה לשמוע עוד סיפורים ממנה בהמשך.

השנה בחרנו להשתתף במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרנו בתוכנית הקשר הרב דורי. במסגרת פרויקט נראטיב 4, אותו הובילה המורה טליה נתנזון. במפגשי התוכנית נפגשנו עם הסבים והסבתות, שמענו את סיפוריהם ותעדנו את הסיפורים בגוף ראשון. במפגש הסיום החגיגי שיתקיים בתאריך 4.6.24 בבית הספר, נשב בקבוצות וכל אחד מאיתנו יציג את הסיפור שהוא כתב יחד עם  הסבים והסבתות. המפגש החגיגי יתקיים בנוכחות ורד אסולין – מנהלת בית הספר, טליה נתנזון – רכזת נראטיב 4, תמר וולף – מחנכת הכיתה ועפרה ארליך – מנחת תוכנית הקשר הרב דורי.