מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם קירל, נולדתי בשנת 1966 בבית החולים הדסה בתל אביב. כבר כשנולדתי, סבלתי ממחלת הברונכיט, ולכן נשארתי שלוש שנים בבית החולים, שם למדתי ללכת, לדבר ואפילו הצמיחו לי השיניים הראשונות.

אמי ז”ל נולדה בארץ ואבי נולד בטורקיה ועלה ארצה בגיל ארבע. סבי ז"ל היה ניצול שואה שנפרד משבעה אחים ומהוריו שלא שרדו את המלחמה הקשה. סבי קפץ מהרכבת בדרך למשרפות והצטרף לפרטיזנים שהגיעו ארצה.

כשהייתי בבית הספר, חבריי קראו לי "קילר" ככינוי. האמת היא שמאוד אהבתי את בית הספר והייתי ילד יצירתי מאוד.

כשגדלתי, התחלתי לעבוד בשיפוצים של בניינים. לאחר זמן קצר, קיבלתי פרויקטים די גדולים, וקיבלתי בנוסף דיפלומה מחברת "טמבור" ובמקביל עבדתי בעיריית תל אביב.

במקביל לעבודותיי הייתי גם בנוער העובד והלומד. בגיל 18, ביקשתי להתגייס לגולני אך לא קיבלו את בקשתי ושיבצו אותי כנהג. בסופו של דבר, הגעתי לגולני, גדוד 13. בסוף הטירונות סיימתי בדרגת סמל מחלקה ואהבתי מאוד את שירותי בצבא.

חלומי הגדול ביותר היה ועדיין הוא להטיס מטוס בעצמי.

את אשתי הכרתי במסיבה כאשר חבר משותף שלנו הכיר בינינו. הזיכרון המשותף מאותו ערב הוא כאשר ליוויתי אותה לביתה ואמרתי לה שיש לי אוטו ויום למחרת באתי אליה עם אופניים.

לפני שמשפחתי נרצחה בשואה, עבר אליי שעון מטוטלת גדול מסבי לאבי ומשם אליי. יש לו משמעות גדולה עבורי.

כיום אני בן 57 ויש לי שתי בנות ושבעה נכדים ונכדות ואין אדם מאושר ממני.

הזוית האישית

מיאל הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לעשות את עבודת התיעוד עם סבא שלי, למדתי עליו הרבה דברים חדשים שלא ידעתי קודם וזה קירב בינינו יותר מהרגיל.