מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי צור, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, סימה עינתי. במפגשים שמעתי מסבתא את סיפוריה המעניינים ויחד תיעדנו אותם.

סבתא מספרת על חורף 1959

זה קרה ביום חורפי בשנת 1959.

באותו זמן גרנו ברמלה, ההורים שלי וחמשת אחיי: יוסי, משה, מירי, לאה ושלמה. אני מספר ארבע במשפחה אחרי מירי. הפירוש של רמלה בערבית הוא חול. באותה תקופה היו ברמלה חולות רבים, ולכן נקראה בשם הזה. בתקופת "קום המדינה" הוקמו ברמלה מעברות של עולים חדשים שהגיעו ממדינות שונות. אני זוכרת שהיו לנו שכנים שעלו  ממצרים, מעירק, מתימן. במעברות היו צריפים מעץ ובכל צריף גרה משפחה. גם אנחנו גרנו בצריף. היינו שמונה נפשות והיה מאוד צפוף. ישנו שני ילדים במיטת יחיד של הסוכנות היהודית. לא היה חשמל, היו לוקסים, עששיות למאור ופרימוסים לבישול. אני זוכרת שהיו עוברים עם עגלה וסוסה למכור לנו נפט בשביל הלוקסים והפרימוסים.

בצריף אין חלוקה לחדרים. אין סלון ובעצם היה מקום רק למיטות שינה ומטבחון קטן השרותים והמקלחות היו מחוץ לצריף. בגלל שלא היה מקום בצריף רוב היום בילינו בחוץ ושחקנו עם הילדים בשכונה. היו לנו המון משחקי חברה: קפיצות עם חבל עם שני חבלים, קפיצות על גומי, תופסת,חמש אבנים ועוד הרבה משחקים.

בשכונה הייתה מכולת קטנה, לא היה סופרמרקט ולא קניון. הייתה לנו גינה קטנה ששתלנו בה ירקות ולמעשה כל מה שהיינו צריכים לקחנו מהגינה, הכנו סלט טרי ישר מגינת הירק שלנו,אני זוכרת שהיו לנו תירס בגינה ובגלל שהתירס היה גבוה, כששיחקנו מחבואים היינו מתחבאים בין התירס. היו לנו גם תרנגולת וכך היו לנו ביצים. ברמלה,כמעט כמו בכל מקום בארץ, הכבישים לא היו סלולים. עדיין לא בנו מערכות ניקוז לנקז את המים ובגשמים נוצרו הרבה שלוליות עמוקות מאוד וגם ביצות.

באותו יום בחורף 1959, הגשם לא פסק, אני הייתי בת חמש וכמידי יום הלכתי לגן שמוקם בסמוך לבית בו התגוררתי. בסיומו של היום בגן, אמי התעכבה ואיחרה קצת. אני החלטתי לחזור הביתה לבד. יצאתי מהגן בלי מטרייה והתחלתי ללכת לכיוון הבית. בין הבית לגן הייתה שלולית גדולה ונאלצתי להיכנס לשלולית כדי להגיע הביתה.

בהתחלה השלולית הגיעה לי עד הברך אבל אני הייתי נחושה בדעתי להמשיך כדי להגיע הביתה וככל שהמשכתי ללכת השלולית הייתה עמוקה יותר ויותר עד שהמים הגיעו לי עד המותניים. האדמה הייתה בוצית, הגשם המשיך לרדת עלי מלמעלה ואני נתקפתי בבהלה. הרגשתי ממש במצוקה והתחלתי לצעוק אימא, הצילו! אני צריכה עזרה, אימא!

למזלי, הגננות שמעו אותי ובאו לעזרתי. מיד הכניסו אותי לגן והושיבו אותי ליד תנור חימום, באותם זמנים לא היו מזגנים. התנור היה תנור נפט והייתה אפשרות להניח עליו קומקום תה. הכינו לי כוס תה ועטפו אותי בשמיכה כי רעדתי מקור. גם התה עזר לי להתחמם ואז קצת נרגעתי. ראיתי את אימא שלי באה בריצה כמובן שהיא דאגה לי מאוד שלא חזרתי הביתה. שמחתי מאוד לראות אותה, ורצתי אליה. וכמובן שהבטחתי לא לחזור לבד הביתה אלא לחכות לה.

תמונה זו צולמה ברמלה בשנת 1956 (ליד הצריף שלנו) כשהייתי בת שלוש, אני על הברכיים של אימא שלי

מופיעים בתמונה מימין לשמאל: אחי הבכור יוסי, אמי אסתר, אני סימה, אבי שבתאי, אחי משה, סבתא מרי, ואחותי מירי.

תמונה זו צולמה בשנת 1965 בחולון עם אחותי הגדולה מירי, ואחותי הקטנה לאה

תמונה זו צולמה בשנת 1969 יחד עם אחותי לאה והאחיינית שלי אתי הבת של יוסי אחי ז"ל

תמונה זו צולמה בליל הסדר בשנת 2023 יחד עם הנכדים שלי : אורי הבכורה, נעם, עדי ודניאל הקטן ובעלי אבנר

החלום שלי …

שהמשפחה תישאר מאוחדת, תחגוג ביחד ימי הולדת, תחווה ביחד חוויות, ושיהיו תמיד בשורות טובות. שנכבד איש את רעהו שעם ישראל יהיה מאוחד ושלא יהיו יותר מלחמות!!!

תמונת עץ משפחת צור

הזוית האישית

סבתא סימה: במפגשים שהיו לי עם נכדתי המתוקה במסגרת הקשר הרב דורי נהניתי מאוד, זו הייתה חוויה של מפגש בזווית אחרת בסביבת בית הספר שלה ואהבתי את מה שראיתי. ראיתי את היחס הרציני לפרויקט מצד המורות המנהלת ומצד עדי.

עדי: אני נהניתי להיות בקשר הרב דורי יחד עם סבתי. הכרתי עליה דברים שלא ידעתי. הקשר הרב דורי גיבש אותי ואת סבתי יותר. בארוחות יש לה עכשיו הרבה יותר מה לספר מהעבר שלה.