מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה משיח, סבתא של שחר, השנה משתתפת עמו  בתוכנית הקשר הרב דורי. עניתי לשאלותיו וסיפרתי לו את המורשת המשפחתית שלנו.

נולדתי לבית משפחת זקר ביוון בשנת 1944.

אבא שלי (חיים) ואימא שלי (מרים) הכירו ביוון, אבא של אבא שלי ואבא של אימא שלי (יהושוע) היו בני דודים, כך שבעצם אבא שלי ואימא שלי כבר הכירו והיו קרובי משפחה. המשפחה שלפניהם נספתה בשואה.

בשנת 1946, כשהייתי בת שנתיים עלינו לישראל, זה היה עוד לפני קום המדינה, אבל לא נתנו לנו לכנס. הגענו בהפלגה באונייה הנרייטה סולד, זו הייתה אוניית מעפילים, "ספינה יוונית העשויה עץ שנרכשה בפיראוס שביוון על ידי יאני אבידוב, היא יצאה לים, בפיקודו של אריה קפלן, ב-30 ביולי 1946 ועל סיפונה 394 מעפילים, התעכבה בדרכה בשל תקלות מנוע, חברה עם ספינת מנוע קטנה בשם "רפי 2" ממנה קיבלה 150 מעפילים נוספים". (ויקיפדיה)

כשהגענו לחיפה בשנת 1946, האנגלית לא נתנו לאונייה להכנס. באותה תקופה העלייה לארץ הייתה בלתי חוקית. האנגלים לא נתנו לאונייה להיכנס לחוף, ירו על האונייה, והאנשים על האונייה ניסו להלחם וזרקו הכל על האנגלים, כדי להילחם, אך לא הצלחנו להיכנס לארץ. האנגלים העבירו את כל הנוסעים לאונייה אחרת ששטה לקפריסין, המשפחה שהתה במחנה מעצר בקפריסין כחצי שנה ורק אז הורשו כל היהודים לעלות לארץ ישראל.

רצינו לעלות לארץ, כי אחרי השואה ההורים שלי החליטו שהכי טוב לגדל ילדים במדינה יהודית בארץ ישראל, הם רצו לשקם את החיים מחדש. בדרך חזרה לקפריסין הייתה תקלה באונייה והאונייה נשארה במקום שבוע והורידו את כולם לאי קטן ביוון חוץ מהיהודים שנשארו על האונייה.

נולדתי ביוון, זמן קצר אחרי שנולדתי פלשו הגרמנים ליוון, באותה תקופה גרה משפחתי בשכונה של העיר וולוס, לאחר שהורי שמעו סיפורי הזוועות והרדיפות של הגרמנים כלפי היהודים, החליטו להתרחק מאזורים אליהם התקרבו הגרמנים לכפרים רחוקים. בעת שהותם באחד מהכפרים, הגיעו בבוקר שלושה גרמנים ודרשו מכל התושבים להתרכז בכיכר המרכזית. אני הייתי תינוקת בת שבועיים, אחי הבכור, דני, היה רק בן ארבע.

אבא שלי היה סוחר בדים שעובר בין הכפרים ומוכר בדים תמורת כסף או סחורות אחרות, באותו יום, אבא לא היה בכפר וזה היה מזלו כי הגרמנים שהגיעו לכפר חיפשו את הגברים היהודים. למחרת, אבא שלי חזר וכששמע מה קרה אסף את המשפחה וכל המשפחה הצטרפה לפרטיזנים בהרים, שנתיים המשפחה חיה עם הפרטיזנים, ונדדה ממקום למקום. כשהודיעו שהמלחמה הסתיימה המשפחה חזרה הביתה לוולוס וההורים שלי החליטו לעלות לארץ ישראל.

סבתא משחקת בדוקים עם אחיה, דני

זיכרונות ילדות

היינו שני אחים, אני ואח שלי וזוג הורים. אני לא זוכרת הרבה דברים מהילדות, רק בערך מגיל שלוש, מלחמת השחרור. גרנו בעליית גג בתל אביב, ברחוב לוינסקי.

היה גג מאוד גדול ששיחקנו שם, ופתאום הגיעו מטוסים, זה היה ממש מלחמת השחרור, אז באו מטוסים שקראו להם פייפר, שטסו מאוד נמוך, אז ממש היינו צריכים להתכופף כדי שלא יפגעו בנו. הם היו מפציצים ובכל בניין הייתה כניסה, לא הייתה דלת אינטרקום כמו שיש היום, אז כדי לחסום את הכניסות בנו קירות לבנים, לבנה זה אבן מאוד מאוד קשה, והשאירו רק חריץ קטן כדי להיכנס וגם אותו סתמו עם שקי חול, שקים, שקים, שקים, שקים, כמה כמה שפחות אפשרויות לפצצות ולרסיסים לחדור.

כשהייתי בת שש ההורים שלי עברו למושב צור משה ושם גדלנו, היה לנו משק חקלאי עם תרנגולות, ברווזים, חמור, פרה, עיזים, אבל החיים היו מאוד קשים והמחסור היה גדול, אבל היה כיף היו פרחים, היו עצים. כשחזרנו מבית הספר, אחי ואני עזרנו להורים והיינו קוטפים ירקות, ומה שגידלו ההורים זה מה שהילדים והמשפחה אכלו, כשהיו חצילים אכלו הכל מחצילים, אפילו ריבה של חצילים, כשהיה תפוזים, אכלו תפוזים, וכו'.

סבתא וסבא במושב

מיום הכרזת המדינה, אני זוכרת שישבנו כל המשפחה ביחד והקשבנו ברדיו להצבעת האומות המאוחדות בה הוחלט על הקמת מדינה יהודית.

עוד זכרון שיש לי, בתור ילדים במושב קטפנו "סברס" עם מקל וקופסת שימורים ישנה, בזמן מלחמת העצמאות היינו משחקים במשחקים שאבא שלי יצר במסגרייה שעבד בה (כי לא היה כסף לקנות משחקים…)

בכל חופש גדול הייתי נוסעת לדודי שגרו בתל אביב לשבועיים, ירדנו לים, טיילנו ברחוב דיזנגוף, ביקרתי בחנות הממתקים של דודי ושיחקתי ב"מוכרת". לא חגגו לי ממש חגיגת בת מצווה, חגגו את היומולדת כמו כל יום הולדת אחר, עם עוגה, וקיבלתי במתנה שרשרת זהב.

בתיכון למדתי בבית ספר ויצו צרפת בתל אביב, במגמת עיצוב אופנה. הייתי יוצאת בכל בוקר בשעה שש וחצי מהמושב כדי להגיע עד שעה שמונה לבית הספר.

בתקופת הצבא, שירתי בדרום, בגוש מגן כפקידת גיוס. אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד בבית בתפירה של בגדים ותיקים.

סבתא על וספה במושב, לבושה בשמלה שתפרה ועיצבה בעצמה

איך הכרת את סבא?

סבא היה שכן שלי, אבל לא ממש הכרתי אותו, עד שנסענו כמה פעמים ביחד באוטובוס והתחלנו לדבר ולהכיר יותר טוב. התחתנו בשנת 1965 בבית כנסת ואת ירח הדבש בילינו במלון בנהריה.

תמונות מהחתונה

איך היה בתקופת השואה לפני העלייה לארץ?

לפעמים באמת אני חושבת איך שרדתי תינוקת בת שבועיים? כשהמשפחה ברחה ליערות, בלי מים בלי חלב ובלי סבון. אימא שלי מהלחץ לא יכלה להניק, לא היה לה חלב. עשו לי דייסה מתירס ומלח כי זה מה שהיה, כשהיו צריכים להחליף לי חיתולים שטפו בנהר בלי סבון, וההורים סיפרו לי שכל הגוף שלי היה עם שלפוחיות ופצעים, אבל שרדתי, כנראה בגלל זה יש לי כוח סבל.

המסר שלי

תחשוב טוב יהיה טוב.

המסר שלי לכם הוא שגם אם קשה היום וגם אם אין היום, תמיד יש תקווה שהמצב ישתפר וישתנה לטובה.

עצוב לחשוב על העבר, אבל אני שמחה שיכולתי לשתף אותך, שתדע את העבר שלי ולאן הגעתי עד עכשיו, מילדה ניצולת שואה לאן שאני היום.

הזוית האישית

שחר: היה מאוד כיף לבלות עם סבתא ומעניין לשמוע את הסיפורים, שרובם היו די עצובים, אבל אני שמח שקיבלתי את ההזדמנות להכיר אותם.