מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאורה מרון, אני נולדתי לפני 67 שנים בדרום תל אביב בשכונה שקוראים לה יד אליהו

 בילדותי 1958

סבתא ליאורה מספרת על בית הוריה 

ההורים שלי, קודם כל היו אנשים ממש מקסימים. אימא שלי נולדה בישראל היא צברית ילידת הארץ. ואבא שלי עלה מאוסטריה. אבא שלי היה איש משטרה כל החיים והגיע לדרגות מאוד בכירות. ואימא שלי הייתה רוב השנים עקרת בית.

סבא וסבתא שלי מצד אבא שלי נפטרו לצערי, בשואה, מכל המשפחה שלו – הורים, דודים, בני דודים סבים, שרדו רק אבא שלי ושתי האחיות שלו, ככה שלא הכרתי את סבא וסבתא שלי מצד אבא שלי, אבל קיבלתי את השם של סבתא שלי, כי קראו לה לאורה ולי נתנו את השם ליאורה. את הסבא וסבתא מצד אימא שלי הכרתי טוב מאוד, קראו להם שרה וצבי והם גרו בדירה קטנה מאוד בחיפה. סבתא הייתה כל השנים עקרת בית וסבא היה פחח והם חיו חיים מאוד צנועים וגידלו בדירה של חדר וחצי שישה ילדים וגם את החמות של סבתא שלי וגם את הדודה – כולם ביחד בחדר וחצי, אני זוכרת שחגגנו את חגים  והשמחות והיינו באים אליהם לחיפה.

אנחנו גרנו בתל אביב והם גרו בחיפה. אנחנו היינו חילונים והם היו דתיים. מחאר ולא גרנו בקרבת מקום, זה לא כמו שהיום נהוג שאני עם הנכדים שלי, אני עולה על הרכבת ובאה אליהם. היום כל הזמן, אנחנו בקשר הדוק, מסיעים לחוגים וכל יום איתם. אז התקופה הייתה אחרת, לנו הייתה למזלנו, מכונית, כי אבא שלי עבד במשטרה, והייתה לנו מכונית משטרתית ועדיין הייתי רואה אותם אולי פעם בכמה חודשים.

הקשר עם בני דודים

יש לי המון בני דודים, יש לי מצד אימא שלי הרבה מאוד ומצד אבא שלי עוד שניים, אבל בתקופה שאני הייתי ילדה הייתה תקופה אחרת לגמרי מהתקופה היום, כשהיו חופשות לא היה דבר כזה לנסוע לבית מלון או לטוס לחו"ל, מה שהיינו עושים, זה שהיינו מתארחים אצל הדודים ובני דודים. במקרה שלי, היינו נוסעים אליהם לחיפה והם היו באים אלינו לתל אביב ובגלל זה הקשרים היו מאוד מאוד הדוקי,ם כי אם הם היו באים אלינו – הם היו באים לשבוע, תמיד בחופשת הפסח הם היו באים לשבוע, בנוסף נפגשנו בחגים, בראש השנה ובפסח – חגגנו יחד, בחופשות לפעמים, ישנתי אצלם והם ישנו אצלנו.

יש לי בני דודים בכל הגילאים ודווקא בנות הדודות שלי מבוגרות ממני בערך ב 15 שנה, כך שהן עכשיו כבר בגילאים 80 -85. דווקא בני הדודים שלי, הם יותר בגילאים שלי. הייתי ילדה כזאת שאוהבת להסתובב עם בנים, מין טום בוי כזאת, אז מאוד התאים לי להיות עם הבנים. כשהיינו באים לחיפה בכלל לא היינו עם ההורים. בני הדודים היו אומרים לי "בואי, הולכים למשחקים שלנו". הייתי כל הזמן ביחד איתם היינו מעסיקים את עצמנו ועד היום אנחנו בקשר מאוד מאוד הדוק.

ימי ילדותי

איליי חמודה שלי, בטח שאני יכולה לספר לך!

הילדות שלנו באמת הייתה מאוד מאוד שונה מהילדות שלכם מהרבה סיבות, אנחנו בכלל לא היינו טכנולוגים, לא היתה לנו טלוויזיה, לא היה לנו טלפון, לא היה אפילו טלפון קווי להמון אנשים בבית, בקושי היו מכוניות המצב הכלכלי לא היה כמו היום שכל הזמן כל מה שרוצים אפשר לקנות. אני חושבת על זה, זה לא שגדלנו בעוני, אבל גדלנו ממש, ממש בצניעות.

אני אספר לך, גדלנו בתל אביב בשכונת יד אליהו, מכיוון שאבא שלי היה במשטרה, אז גדלנו בשיכון המשטרה, את מבינה? אפילו הדירה לא היתה שלנו, וגם המכונית הייתה משטרתית. אבל לא הרגשנו שאנחנו עניים או שהיה חסר לנו משהו. קודם כל, כל השיכון של המשטרה, כולם היו באותם תנאים. אבא שלי עבד במשטרה, אימא שלי הייתה עקרת בית. לא היה גם כל כך הרבה כסף כמובן, ואני זוכרת שהיו לנו ממש מעט משחקים. היה לנו משחק שקראו לזה אבני פלא שזה כמו הלגו שלכם היום, והייתה לי בובה אחת, לא היו אז ברביות, לא היה את כל העושר הרב שיש היום מן הסתם. לא היו מחשבים, משחקי מחשב וכל הדברים האלה, אבל היה לנו דמיון, הייתה לנו ספרייה ואני קראתי המון ספרים. עם הבובה האחת שלי עשיתי המון המון משחקי דמיון. בגלל שגרנו במקום כזה שבנוי כמו רובע של כל עובדי המשטרה, אז כל יום אחרי צהרים, כל הילדים, ירדנו למטה לחצר ושיחקנו יחד. אני לא זוכרת את אבא שלי יושב איתי על הרצפה כמו היום, שאנחנו איתכם, ואני אומרת לו: "אבא בוא תשחק איתי", או "בא בוא תהיה איתי". לא היו פאזלים, רק כשלמדתי אח"כ הוראה במכללת "דויד ילין", הכרתי את המילה פאזל, אנחנו שיחקנו עם עצמנו או עם החברים לא עם ההורים. ההורים היו טרודים בעינייני עבודה וכלכלה.

בשכונת יד אליהו, גרנו בקומה השלישית, והייתי ילדה מאוד מאוד רזה שבאמת באמת לא הייתי זקוקה לאוכל ולא אהבתי אוכל חוץ מממתקים. אימא שלי צעקה לי כל ערב מהקומה השלישית: "ליאורה, זהו הגיע הזמן לעלות הביתה, את כבר כמה שעות בחצר, בואי!" ואני תמיד עניתי לה: "עוד מעט, עוד מעט…" אז אימא שלי מאוד רצתה שאני לפחות אוכל ארוחת ערב. היה לנו סל כזה קטן מקש, היא חיברה לו חבל היא שמה בפנים כריך, והורידה את הכריך בסל מהקומה השלישית עד למטה. היא אמרה: "טוב, אם את לא עולה, לפחות תאכלי את הארוחת ערב למטה עם החברים".  זו הייתה ארוחת הערב שלי.  כך היה ערב ערב ואז שהיא הייתה אומרת לי "בואי הביתה", הייתי עונה לה: "לא, תשלשלי לי עם הסל את הארוחת ערב ואחר כך אני אבוא…" זה סיפור אחד.

אני נזכרת בעוד סיפור, שיום אחד מצאתי בסל גם מטבע והכנסתי אותו לפה כשאימא שלי קראה לי  מלמעלה, הרמתי את הראש ואמרתי "למה? גרוש", – כך  קראו לכסף הזה גרוש – והופ – בלעתי את הגרוש. רצו איתי לבית החולים, ועשו לי צילום. ברור שהכל היה בסדר ושזה לא חסם לי את קנה הנשימה. עכשיו נזכרתי בסיפור הזה.

בשכונה חגגנו יחד עם כל החברים והשכנים בשיכון של המשטרה, חגגנו יחד את החגים, למשל בל"ג בעומר, שבועיים עד חודש ימים, כולנו היינו אוספים קרשים, כולנו היינו מתארגנים – כל אחד הביא משהו: זה מביא בצלים וזה מביא תפוחי האדמה וזה מביא משהו אחר…. בסוף בסוף הייתה לנו מדורה לתפארת, שכולנו, כל ילדי השיכון של שיכון המשטרה יושבים מסביב למדורה. בחג סוכות הייתה לנו סוכה. אני זוכרת שביום כיפור שכולנו הלכנו לבית כנסת. בחג פסח, כשנגמר החג ומותר היה כבר לאכול לחם, אז כולנו הלכנו ברגל לשכונת התקווה, לאכול פיתה טרייה עם פלאפל כך חגגנו את כל החגים יחד.

 ימי נופש בבתי ההבראה של המשטרה

אבא שלי כאמור עבד במשטרה, הוא התחיל בתור שוטר פשוט, והגיע לדרגות מאוד מאוד בכירות. התפקיד האחרון שלו היה סגן המפקח הכללי, הוא היה ניצב במשטרה, אבל כשאני הייתי ילדה הוא היה בדרגות יותר נמוכות אז ואחד התפקידים שלו היה להיות אחראי על בתי הבראה של המשטרה – אחד מהם נקרא  "נעורים". היה אחד היה בראש הנקרה, אחד היה בטבריה ואחד היה בקאן שבצפת. מאחר וזה היה התפקיד שלו, אז לא היינו מגיעים כמו כולם רק לארבעה ימים נופש, היינו מגיעים לבית הבראה לחודש, ממש לתקופות ארוכות. אבא שלי היה צריך להשאר במקום כי זו הייתה העבודה שלו. הוא היה עסוק ולא תמיד היה לו זמו בשבילי, אז אני מצאתי לי תעסוקות. היו שם סוסים, כמו הסוסים שאנחנו מכירים שעכשיו רואים אותם בטלווזיה, שהשוטרים רוכבים עליהם כשהם הולכים להפגנות. היו להם סוסים שכבר הזדקנו, אז הביאו אותם לבית הבראה של המשטרה, ואמרו  לנו לילדי הנופשים שנעלה על הסוס ונעשה סיבוב. זה היה כמו צוות הווי ובידור. כמו היום שאתם נוסעים לבתי מלון לקלאב הוטל, ויש שם צוות בידור, אז אמרו לנו שהסוסים יהיו הצוות בידור.

היה גם סייס שהיה אחראי לסוסים. לי היה שם סוס אישי, קראו לסוס הזה יוסקה, עכשיו למה אני מגיעה, ליוסקה, כי באחת הפעמים שהיינו שם קיבלתי חום מאוד גבוה, ולא ירד לי החום. הייתי ילדה שלא רק שלא אהבתי לאכול, גם לא הייתי מסוגלת לבלוע תרופות. לקחו אותי לרופא לבית החולים בצפת והרופא שם בבית החולים בצפת, תפס את אבא שלי ולשיחה, כי הוא הכיר את הרופא. הרופא אמר לאבא שלי "תקשיב, אין ברירה, היא חייבת לקחת את האנטיביוטיקה, אין דבר כזה", אני רק ראיתי את האנטיביוטיקה הזאת, שם מול העניים שלי, זה היה חצי צהוב וחצי אדום ואמרתי בחיים זה לא יבלע לי בגרון. הרופא אמר תפתחו לה את הכדור, שהיא תבלע את האבקה שבתוכו. ערבבו לי את זה ביחד עם מיץ תפוזים או עם ריבה בכפית שהייתה בארוחת בוקר, ואמרו לי: "את חייבת", ואני לקחתי וזה עמד לי בגרון והתאפקתי לא להקיא את זה, הלכתי מהחדר אוכל ישר לסוס שלי יוסקה ואמרתי לו "תראה יוסקה, מה מכריחים אותי לעשות". כל בוקר קבוע, הייתי מקיאה את זה לידו ואז עולה עליו ורוכבת איתו למרחקים, בשביל להירגע מהטראומה הזאת.

בית הספר

לבית הספר שלנו קראו בית ספר רוקח. זה היה בית ספר יסודי הוא היה ביד אליהו. ההורים לא היו מעורבים, אלף לא היה להם טלפונים לצלצל למורים, ואם את שואלת אותי, לא היה להם אף פעם את המספר טלפון הקווי של בזק של המורים, כי לא היו טלפונים רגילים, אז התקשורת הייתה שלנו הילדים מול המורים. היה לנו יומן שהיינו חייבים לשים בילקוט ואם הייתה למורה הערה להגיד להורים, הוא היה רושם את הערה, בדרך כלל זו הייתה הערה שלילית. בדרך כלל כתבו שאני מפטפטת בשיעור, או שהם כתבו לי לעסה בשיעור מסטיק, או שהיא נתנה לחבר להעתיק את שיעורי הבית. הראנו להורים את ההערה והם חתמו.

שיעור לזימרה

באחת הפעמים, היה לנו שיעור זימרה, היום קוראים לזה מוזיקה. המורה לזימרה אמר: "תקשיבו, פותחים בעיריית תל אביב במבצע – שכל בית ספר יסודי בתל אביב תהיה לו מקהלה. אז אני אעשה לכם מבחן קטן, כדי לראות אם אתם מתאימים למקהלה ואז אני אצור מקהלה, כך גם לבית ספר שלנו תהיה מקהלה, ופעם בשנה יהיה כנס של כל המקהלות ויהיו לנו בגדים ייצוגיים ונופיע. זה כל כך קסם לי וכל כך רציתי להיות שם, ואז הוא בחן כל אחד ואמר לכל אחד שרוצה להשתתף לעשות משהוא כמו אההההה ואז הוא אמר "את קול א', תעמדי שם", ואז הבא בתור עשה אההההה "אתה קול ב'" ואז הגיעה תורי: אההההה – "את לא מתאימה למקהלה". אני חושבת שאם זה היה קורה היום כל ילד היה בא בבכי לאימא שלו והיה אומר "אימא, תדברי עם המורה", אבל בתקופתנו, זה לא היה נהוג, אז הלכתי לישון וחשבתי על זה והייתי כולה ילדה קטנה, אולי בכיתה ד'. הלכתי לישון וחשבתי על זה וקמתי וחשבתי על זה ובשיעור עם המורה חשבתי על זה ואף אחד לא ידע מה מתחולל בתוכי, אחרי כמה ימים עלה לי רעיון. בסוף השיעור אמרתי המורה אני יכולה שנייה לדבר איתך והייתי הילדה הכי ביישנית בעולם, אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ הזה, אז שאלתי אותו: "אני לא זוכרת איפה אמרת לי להיות? בקול א' או בקול ב'?" אז הוא אמר לי: תעשי אהההההה ועשיתי, אז הוא אמר: את קול ב' וככה אני הייתי במקהלה.

איזה עוד סיפור אני אספר לך? אוקיי, יום אחד המורה אמרה לי: "תני לי את היומן שלך והיא כתבה לי הערה, לאימא שלי ואבא שלי: "ליאורה אוכלת מסטיק בשיעור ואסור בכלל להגיע עם מסטיק לבית הספר, נא לטפל בעניין". מה לעשות, שגם היום שאני סבתא, אני עדיין מכורה למסטיקים… אז אימא שלי מצאה פתרון מאוד יצירתי, היא אמרה "בואי תלעסי קצת, עד שאת הולכת לבית הספר". בבוקר זה היה מסטיק בזוקה או מסטיק עגול, לא היו את כל המסטיקים שיש היום. זה היה מסטיק עם סוכר, והיום המסטיק עם סוכרזית. "אז תלעסי והנה עכשיו את חייבת ללכת לבית ספר", לא היה כמו שאמרתי לך הרבה כסף, או כסף מיותר, אז היא לא אמרה: "תזרקי את מסטיק", הייתה לה צלוחית קטנה, ששמתי בתוכה את המסטיק והיא הוסיפה מים וסוכר וכשחזרתי מבית הספר זה חיכה לי בצלוחית.

מלחמת ששת הימים

אוקי ואז פרצה מלחמת  ששת הימים, בגלל שאבא שלי היה במשטרה, אז כל השישה ימים, לא ראיתי אותו. לא היה ממ"דים אז בבית, היה מקלט ציבורי. אמרו לנו, אתם שייכים למקלט בבית ספר קורצ'ק, אז כשהייתה אזעקה, רצנו מהר למקלט. איזה חמישה ימים ישנו שם במקלט. שמו לנו מזרונים והכול. עכשיו המקלט היה מעופש, שנים לא השתמשו בו, בטח המזרונים היו מלוכלכים ומעופשים. מה שקרה הוא שכולנו, כל ילדי שיכון המשטרה, חזרנו הביתה בסוף מלחמת ששת הימים שכל הראשים שלנו מלאים בכינים. כל ילד, ככה אימא שלי סיפרה לי, התגאה כששמו לנו נפט בראש נגד הכינים. זה לא היה כמו היום עם תכשירים מיוחדים. אה, גם לי שמו נפט בראש, וילד שלא היו לו כינים, אמר לאימא שלו: "תבדקי לי, אני בטוח שגם אני נדבקתי בכינים".

הגענו לסיום הבית הספר יסודי, בתקופה שלנו לא היה חטיבת ביניים, הייתה – חטיבה צעירה וחטיבה בוגרת. אנחנו למדנו עד כיתה ט' בבית ספר יסודי ואז עוד ארבע שנים בתיכון. גרנו אז בתל אביב והגיעה השאלה באיזה תיכון ללמוד? בגלל שמאוד מאוד רציתי ואהבתי להסתובב ולהיות עצמאית, אהבתי חיות, וחקלאות, אז אמרתי להורים שלי שאני ממש רוצה ללמוד בקיבוץ. ההורים שלי לא ידעו אם לבכות או לצחוק? או בכלל לקחת אותי ברצינות. וכשהם ראו שאני מאוד מאוד רצינית ובכלל לא מתלוצצת איתם, הם אמרו "אוקי, בואו נבדוק ביחד את האפשרויות", אז הם אמרו שבמקום קיבוץ יש בית ספר חקלאי כמו "מקווה ישראל" אבל זה בכפר סילבר. מי שמנהל את בית הספר זה זוג שאנחנו מכירים ואנחנו נהיה יותר שקטים תהיי שם. אמרתי: יאללה, בואו נסע לראות את המקום. כולי פספוסה בת 14. הגענו למקום וראיתי את הרפת, ואת הלול עם התרנגולים, ואת הכוורות דבורים, ואת כל הגידולים, ואת כל הפרדסים ואמרתי כן, כאן אני רוצה להיות ולא להיות בתיכון בתל אביב. כאן אני רוצה להיות, בכפר סילבר, בבית ספר חקלאי, זאת אומרת להיות בתנאי פנימייה. ארבע בנות היינו בחדר. הגעתי הביתה פעם בשבועיים לסוף שבוע לשישי שבת. ככה היינו ארבע בנות בגיל 14 עד גיל 18 באותו החדר ועד היום אנחנו חברות מאוד טובות. זה הפך אותי לעצמאית ולמי שאני. זאת התקופה הכי יפה בחיים שלי!

סיימתי את התקופה בכפר סילבר והייתי בת 18, באמת זה גיל שהגיע לי צו ראשון וצריכים ללכת ללשכת גיוס, אבל חוץ מזה שאהבתי מאוד מאוד חיות גם אהבתי מאוד מאוד ילדים קטנים. אמרתי: "אני רוצה להיות כל כך גננת", אז משהיא אמרה לי: "את יודעת שאת יכולה להיות עתודאית. את יכולה ללמוד בסמינר לגננות ולמורות להיות עתודאית, ואחר כך תהיי בצבא ותהיה לך תעודה לגננת". אמרתי: "זה מה שאני רוצה". הלכתי ללמוד במכללת דויד ילין בירושלים, כי עברנו  דירה לירושלים והיינו ירושלמים. מגיל 18 עד גיל 21, שלוש שנים למדתי במכללת דויד ילין, במסלול לגיל הרך – זה נקרא גננות לגיל הרך ומורות לכיתות א'-ב'-ג'.

שירות צבאי

סיימתי את השלוש שנים, וקיבלתי תעודה ומאוד מאוד רציתי להיות בצבא, מאוד חיכיתי לזה. יש לי חברה טובה, זהבה, שעד היום מזכירה לי, שכל השעורים כתבתי לה פתקים: "נו מתי כבר נהיה באוהל בטירונות?, נו מתי כבר נהיה בצבא?" אני מאוד מאוד רציתי להתגייס. היינו בצבא ובטירונות במחנה 80 והיינו בקצין חינוך ראשי ובענף השכלה ואני הייתי מורה חיילת.

הייתי מורה חיילת לעולים חדשים שרובם הם הגיעו מהודו, מקנדה ומאנגליה, אבל הייתי גם מורה חיילת לילדי ארץ ישראל שהם הגיעו לצבא בגיל 18, שהם היו אנאלפביתים. הייתה לנו כיתה שהיא כיתת אנה – שהיו בה  תלמידים שלא ידעו קרוא או כתוב. שאלנו אותם: "איך עברתם משנה לשנה בבית ספר? איך קיבלתם תעודה?" אז הם אמרו: "עבדנו על המורים". הם הגיעו לגיל 18, ילדים ילידי הארץ, צברים, שלא יודעים לקרוא ולכתוב ולהרבה מהם, החלום שלהם היה למשל להיות נהג צבאי. איך נהג צבאי? איך תעשה את התאוריה, אם אתה לא יודע לקרוא את ההוראות של התמרורים? הם היו האתגר – אנחנו חיברנו עבורם ממש ספרים מיוחדים שלא כתוב בהם "דנה קמה, דנה הלכה", כמו הספרים שהיו לנו בכיתה א', כי בכל מקרה הם היו בני 18. המצאנו להם ספרים עם התמרורים ועם הדברים שיאתגרו אותם ושהם ירצו ללמוד. זאת הייתה הצלחה מאוד גדולה.

  סבתא כחיילת

עבדתי גם עם ילדים שעוד לא הגיעו לגיל צבא, שהיו יותר צעירים, שרפול שהיה אז הרמטכ"ל שם עין עליהם. וקראו לזה: "נערי רפול". הוא אמר: "אני לא רוצה שהם יגיעו לבתי כלא, אני רוצה להציל את הילדים האלו". זה היה מבחינתי ההישג הכי גדול עם הילדים האלה, ככה עבדתי איתם. אז החליטו שמקדמים אותי וממורה הלכתי לקורס של חצי שנה למרכזי הוראה והפכתי להיות מרכזת הוראה. זה היה מאוד מאתגר, כי כל הזמן טסנו לסיני, מאחר ובית הספר היה בסיני ובחיפה. הקורס היה קשה, אבל כשהתחלתי לעבוד בזה בתור מרכזת – זה לא עניין אותי, כי לא אהבתי לעבוד עם המורות ולהגיד להם איך ללמד? אני אהבתי להיות זאת שמלמדת בעצמי, התגעגעתי לנערים וליצור את הקשר האישי איתם, אז הלכתי לראש ענף השכלה ואמרתי לו שאני רוצה לחזור להיות מורה. הוא אמר שזה לא אפשרי, כי את כבר מרכזת הוראה, לא עושים את המעבר ההפוך וחוזרים להיות מורה, אבל אני התעקשתי ואחרי מלחמות קשות, חזרתי להיות מורה.

ההיכרות עם עדו

בזמן השירות הצבאי הכרתי את סבא עדו, אחרי שנתיים התחתנו. זה היה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים – שהתחתנתי עם סבא עדו. השנה נחגוג 45 שנות נישואים! יש לנו ארבעה ילדים שאחת מהן היא אימא שלך ליעד. ויש לנו שישה  נכדים – שאחת מהן היא את אילייצ'וק. הילדים הם נפלאים והנכדים הם מופלאים וממלאים אותנו באושר, גאווה ושמחה.

סבתא ליאורה וסבא עדו בחתונה 

אחרי שאנחנו התחתנו עדו היה בצבא קבע, ואני הגשמתי את החלום שלי – להיות גננת בגן פרטי שלי, עם הרעיונות חינוך שלי – שיהיה לי גן מאוד מיוחד. היה לי גן מדהים משלי, 35 שנה. הבוגרים במחזור הראשון שלי היום הם בני 40. אני בקשר הדוק עם הרבה מהילדים והרבה מההורים עד היום. זה היה תענוג בשבילי יותר מעבודה. אבל קרה משהו מצער, כי השנה ב-7 באוקטובר אחת הילדות שהייתה בגן שלי, היא הייתה אחת התצפיתניות שנרצחה. מאוד מאוד קשה לי לקבל הודעה כזו.

הפרישה מהגן

דודה שלך רוני, שאת אוהבת, עברה לכמה שנים לארצות הברית. ואז נולדה הבת דודה שלך – אורי, החברה הטובה שלך. ואז אני אמרתי: זהו, אני עכשיו סיימתי להיות גננת ואני חובשת עכשיו את הכובע של הסבתא. בגלל שהיא גרה רחוק וכל פעם רציתי לטוס לכמה שבועות, אז לא יכולתי להמשיך להיות גננת. כך החלטתי לסיים להיות גננת ולהתפנות להיות סבתא.

אבא שלי – דב קורצוייל ז"ל

אבא שלי, חצי שנה לפני שהתגייסתי, כשהייתי כבר חצי שנה לפני סיום הלימודים שלי במכללת דוד ילין, אבא שלי, שכל כך הערצתי אותו והייתי קשורה אליו בעבותות, נהרג בתאונת דרכים טרגית. אני הערצתי את אבא שלי, נראה לי שהשיר – "לאבא שלי יש סולם", נכתב עליו. אבא שלי היה קצין בכיר, וברגע אחד חייו וכל חלומותיו – מתו. לכן, כשהתגייסתי לצבא מצד אחד הייתי מלאת מוטיבציה, אבל הייתי גם חיילת מאוד עצובה. המפקדת שלי בטירונות שמה לב לזה וקראה לי לשיחה, וכל כמה ימים היא עשתה לי שיחת מוטיבציה והבהירה לי שהיא לא תיתן לי לשקוע במרה שחורה. הם שמו עלי עין והם רוצים שאגיע לגדולה בצבא. האמת היא שהחיבוק החם מהמפקדים בצבא, מאוד עזר לי לצלוח את התקופה המאוד קשה הזו בחיים שלי.

אבא של סבתא – דב קורצוייל ז"ל

משפחת מרון – סבא עדו סבתא ליאורה עם 4 הילדים, בני הזוג והנכדים

הזוית האישית

איליי: היה לי ממש כיף לראיין את סבתא ליאורה. בזכות הפרויקט הזה הצלחתי לדבר עם סבתא על דברים שביומיום לא יוצא לנו לדבר עליהם. נהניתי ללמוד ולהכיר את המשחקים שבהם סבתא שיחקה בילדות, גם אם הם לא היו הכי בטיחותיים שיש…. היה מגניב לשמוע איך היו החיים של סבתא כאשר היא היתה בגיל שלי.

סבתא ליאורה: אני נהניתי מכל רגע שבו הייתי עם אילייצ'וק האהובה שלי, נהניתי לספר לה סיפורים מהילדות שלי ומה אני עשיתי כשהייתי בגילה. איליי נכדה מדהימה ובוגרת- ואפשר לדבר איתה כמו עם חברה!