מאגר סיפורי מורשת

אנו התלמידים: ליהיא אברהמי, אמילי איסטלאו, נאור דגמי, תומר דנטה, משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי ביוזמה ייחודית של "הנצחת סיפורי שואה", סיפור עדות של שורדי שואה. היוזמה בשיתוף "בית להיות". במסגרת זו בחרנו בחקר תמונות של משפחתה של עליזה בונצל (פלדמן) שחלקם ניספו בשואה.

עליזה נולדה בצ'כיה למשפחה מסורתית. להוריה, ציפורה ואליעזר פלדמן, היו חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות. עליזה הייתה האחות הכי קטנה. המצב הכלכלי שלהם היה טוב, למשפחתה היו אדמות ויערות ולא היה חסר כלום. היא גרה בעיירה שנקראת ברכסו שקרובה למונקצ'. בעיירה היו 40 משפחות יהודיות ואת כולן הם הכירו. ילדותה היתה מאושרת.

כשעליזה הייתה בת 3 וחצי אביה נפטר ממחלת הסרטן וכשהיא עלתה לכיתה א' ההונגרים כבשו חלק מצ'כיה. עליזה למדה לדבר גם הונגרית. בסוף שנת 1943 הגיעו שמועות על מעשי הנאצים באירופה. ביום האחרון של פסח בשנת 1944 עברו עם רמקולים לאורך הרחוב הראשי והודיעו לכל היהודים לקחת תיק עם דברים חשובים ולהתייצב ברחבת בית הכנסת.

עליזה ומשפחתה הלכו, היא ואימא שלה ואחותה הגדולה שלמדה בגימנסיה בבודפסט, עיר הבירה של הונגריה. שני אחיה היו במחנות העבודה, בינה לבין אחותה היה אח בן 16 שגם הוא למד בבודפסט. אחותה הגדולה באה בחופשת פסח לבית כשאמרו להם להתייצב בחדר בית כנסת. אספו אותם והעלו אותם על משאיות ולקחו אותם לעיר הבירה מונקצ' ששם היה גטו. הגטו היה בשטח של בית חרושת לבנים, התנאים היו לא הכי נחמדים, הכל מלא אבק. בפנים היו מחצלות וכל מיני סמרטוטים שפרשו על הרצפה ועל זה ישנו. השכנים הגניבו אוכל לגטו ושמיכות, הם היו בתנאים לא הכי טובים. ארוסה של אחותה רצה להוציא אותה מהגטו, שלח הודעה דרך מישהו שיוציא אותה והיא סירבה לצאת ואמרה שהיא לא עוזבת את המשפחה שלה ושהיא נשארת איתם. היו בגטו הרבה מחלות.

אחרי שישה שבועות העלו אותם לרכבות מסע, נכנסו לכל קרון המון אנשים עד שלא היה אוויר ולא יכלו לנשום. בפינה היה איזה כד שעשו בו צרכים ובקרון חלון בגודל 50X50 עם סורגים, זה היה האוויר שהם קיבלו. הם לא ידעו לאן הם הולכים ומה קורה. מה שהם ידעו זה שהם נסעו הרבה זמן ובאיזשהי תחנה הרכבת עצרה.

עליזה זכרה בתור ילדה שאמה עמדה קרוב לחלון ופתאום נתנה צעקה לשכן וביקשה שיביאו לה אוכל ומאז לא ראו אותה. הם המשיכו לנסוע חמישה ימים ויום אחד נפתחו הקרונות לאור אחד הזרקורים, כלבים, צעקות. עליזה קצת הבינה גרמנית כי סבתא שלה ידעה לדבר ותמיד הייתה לה נטייה לשפות. הם יצאו החוצה, מי שנשאר בין החיים לאחר הנסיעה בקרונות הצפופים והדחוקים. הם הגיעו לאושוויץ-בירקנאו.

כשהם יצאו מהקרון הפרידו בין נשים לגברים, ילדים וזקנים. היא עמדה עם אימא וסבתא שלה בת ה-82 ואחותה עמדה ממול ואימא שלה אומרת: "לכי לאחותך". עליזה אמרה שהיא רוצה להישאר עם אימא שלה. היא בכתה ואימא שלה דחפה אותה לאחותה. זאת היתה הפעם הראשונה שניצלה ממוות.

כשהגיעו למחנה ראו שכן שאמר להם שביום שאימא שלהן הגיעה היא נשרפה, וכך נודע להן שאימא שלהן לא בחיים ואת התאריך שבו שרפו אותה.

הובילו אותה ואת אחותה למקלחות, לאולם ענקי עם הדושים למעלה. אמרו להם להתפשט, הן התפשטו. מישהו עבר עם מכונת גילוח וגילח להם שיער עד קרחת. הביאו להם חלוק עם פסים וכפכפים ואמרו להם לעמוד בחמישיות, אמרו להם להתחיל ללכת ומשני הצדדים ליוו אותם גרמנים עם כלבים. הן הלכו קילומטר-שניים והגיעו לצלאגר, הכניסו אותם לבלוק – 1800 נשים, בכל תא 11-12 בנות. אחראית על הבלוק הייתה מישהי מסלובקיה והיא הייתה מאוד רעה, אבל אליי (עליזה) היא הייתה טובה.

פעם בשבוע היו לוקחים אותם למקלחות, האוכל שהן היו מקבלות היה פרוסת לחם בבוקר, קצת מים חמים בצהריים ולפעמים היו מביאים להן חתיכות תפוחי אדמה. "היינו במצב הזה חמישה חודשים. לא עבדנו, לא עשינו כלום. בימים ובלילות לא ישנו, העשן מהמשרפות הגיע אלינו בקיץ והיה מאוד קשה לישון ולהירדם, אז היינו יושבים ביום ומנמנמים. זאת הייתה תקופת חיים קשה באוושויץ. לא עבדנו, אבל המשטר והעמידה במסדר הפכו לפחד כל בוקר. הפחד היה שלא ידענו מה קורה. הרחנו והרגשנו את השרפה והאבק וזה הגיע אלינו לבלוק. היינו בבלוק יחד עם עוד 900 נשים ובחורות וכל יום מישהי הייתה חסרה. לאחר חמישה חודשים, באוקטובר, הגיע ד"ר מנגלה המפורסם ואמר שמחפשים 500 נשים לצאת לעבוד. כשמצאו את ה-500 שיצאו לעבוד, סימנו אותן בחזה, מיינו אותן.. אחת ימינה למשרפות ואחת שמאלה לרכבת. מישהו התעלף, נהייתה מהומה, אחותי ניגבה לי עם רוק את הסימן מהחזה ועליתי לרכבת. כך ניצלה עליזה פעם שניה ממוות.

הן הגיעו לגרמניה לעיירה ולקחו אותם לבית של ארבע קומות מגודר בגדר חשמלית עם כלבי שמירה של השוטרים, וחילקו אותם בכל קומה עם מזרונים על הרצפה במקום מיטות. אמרו להן שחצי יעבדו משש בבוקר עד שש בערב, וחצי יעבדו משש בערב עד שש בבוקר. הן יצאו להליכה של שני קילומטר והגענו להאנגר גדול, וזה היה מרום לחלקי חילוף של מטוסים, כל שתיים-שלוש בנות לגרמני אחד תחת פקודותיו. הגרמני שעליזה ואחותה עבדו בשבילו הציע כמה פעמים אוכל, אך אף אחת לא לקחה משום שאחותה פחדה שיפלו בפח. לבסוף הרשו לעצמן לאכול. הגרמני הציע שעליזה תבקש לשירותים ושתגיע לתא אז תוכל לאכול בלי שיתפסו אותה והיא תינצל ממוות, ככה חיו למשך זמן מה. התנאים התחילו קצת להיות יותר טובים.. שתי פרוסות לחם ביום ומרק ולפעמים קוביות תפוחי אדמה.

"יום אחד בבוקר במאי, אחרי שבעה חודשים, התעוררנו בשביל ללכת לעבודה ו- הלם: לא שמעו שומרים או הפצצות ולא הבינו למה.. פתאום הגיע רכב גדול ושיירה של טנקים והבנו שהרוסים הגיעו, זה היה ביום האחרון של המלחמה – התשיעי למאי 1945. כולם רצו אחורה, והלכנו דרך העיירה לפסי הרכבת. אחותי ראתה חבל כביסה ועטפה אותי בסדין כדי להסתיר אותי מהרוסים והתחילו ללכת. לא ידעו כל כך לאן ללכת.. ואז מישהו פשוט אמר שהם צריכים ללכת ימינה, הלכנו ימינה והגענו לרכבת. כשהרכבת עצרה חיכינו לעוד רכבת. נסענו ברכבת, נסענו לצכיה לתחנה המרכזית, שם היו רכבות לכל כיוון וחיכו שתגיע רכבת."

אחיה של עליזה ואחותה מצא אותן והן נסעו הביתה בלי בעיה, מפני שלאחיהן היה כבר כסף לכרטיס ולמה שצריך. הם קיבלו הודעה שעוד אח חי, אבל הוא נמצא בצבא הרוסי, מתרגם בהונגריה, ולא נותנים לו להשתחרר. אחיהן הצליח להגיע חזרה הביתה עם בת זוגתו והן גרו בבית של הסבא והסבתא.

כשעליזה הגיעה לבית לאחר המלחמה, היא שקלה 34 ק"ג. הם היו בתוך הבית חודשיים. בחצר הבית מצאה עליזה את התכשיטים שאמה הסתירה בבור לפני שעזבו, מאז היא ענדה את הטבעת של אמה.

עליזה עם הטבעת של אמה

ואז הגיעה הודעה שהאוקראינים באים לכבוש את המקום וצריך לברוח לגבול. באותו הלילה הם הלכו לגבול והגיעו לפראג. עליזה עלתה לישראל, התחתנה עם משה בונצל והקימה משפחה: שני ילדים, שבעה נכדים ושישה נינים.

עליזה היתה אשת עדות וחינוך לשימור זכר השואה. היא נפטרה בתאריך 30.8.2021

לעדותה של עליזה בונצל ז"ל 

התלמידים כתבו את סיפורה מעדויות שעליזה השאירה. תלמידי חט"ב קציר בחולון מצאו ב"בית להיות" תמונה של הוריה של עליזה ושל אחיה דב מלפני המלחמה. התלמידים שיחזרו את התמונה, שמעו את סיפורה של עליזה וכתבו את סיפורה.

"לזכרם של הוריי ואחי שניספו בשואה בבירקנאו ב- 1944" (עליזה בונצל לבית פלדמן)

מימין: הוריה של עליזה, ציפורה ואליעזר פלדמן, משמאל: שחזור התמונה

מימין: אחיה של עליזה, דב, משמאל: שחזור התמונה

הזוית האישית

התמונה והסיפור מאחוריה נכתבו על ידי התלמידים מחט"ב ביניים קציר בחולון והועלו למאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי.

תלמידי כיתות ט' בחט"ב קציר בחולון הנציחו את השואה בדרך מיוחדת ביותר. נוצר חיבור ביניהם ובין "בית להיות" בחולון – מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה שמהווה בית לניצולי השואה. בארכיון שלהם מצאו התלמידים תמונות שצולמו לפני מלחמת העולם השנייה שאין עליהן הרבה מידע. התלמידים עבדו בקבוצות, יצרו קשר עם בני משפחה ששרדו, חקרו אודות התמונות, מתי צולמו, היכן, מי המצולמים ומה עלה בגורלם ושחזרו את תמונות המקור תוך תשומת לב לפרטים, לסגנון הלבוש, לאביזרים, למיקום ולתאורה.

תהליך ההכנה כלל מפגשי זום בנושאים העוסקים בחינוך לתודעת השואה ולקחיה, חקר אנדרטאות לזכר השואה בארץ ובעולם ויצירות ספרותיות שנכתבו בעקבותיה, הדרכת יסודות הצילום ושמיעת עדויות ממקור ראשון או שני על ידי שורדי שואה או בני משפחותיהם. התוצרים הוצגו בתערוכת הצילומים, שהתקיימה בתאריך 10.06.22, ברחבת ״בית להיות״, בנוכחות התלמידים, הוריהם, חברי הנהלת ביה״ס, מורים, חברים, שורדי/ות השואה ובני המשפחה של הנספים.

שותפות ושותפים לתהליך ומנחות: חיה כספי – מורה לאומנות, אילנה יוחנן, ליהיא יצחקי-פלדמן – מורות לספרות ומנטוריות pbl, חן שובל – מנהל ״בית להיות״, משפחות השורדים, תלמידי ט' 5, ט' 6, גימנסיה ״קציר״ – חולון, תכנית הקשר הרב דורי בהובלת המדריכה האזורית אטי סטופיקי.