מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באפריל 1950, בעיר רבאט שבמרוקו להוריי ז"ל, אמי סול ואבי משה בן הרוש. להוריי 6 ילדים: נינט, רמון, שרלי, אסתר (אנוכי), מסעודי (כיום ציונה) ומרים.

עלינו לארץ בשנת 1963. בסביבות שנת 1956 עברתי חוויה טראומטית במרוקו ולהלן הסיפור.

בהיותי בת 6 יצאתי מביתנו במרוקו, בשעות החשיכה וללא רשות הוריי, מתוך רצון ללכת לבית קרובי משפחה שגרו לא רחוק ממקום מגורינו ברובע היהודי. כאשר יצאתי מסמטת מגוריי לכיוון הרחוב הראשי, הבחנתי לפתע ברכב המאט את נסיעתו לכיווני. באותו הרגע עלה בי מיד חשד, נחרדתי והבנתי שמשהו לא תקין עומד להתרחש. באותה העת, עצרתי ליד חנות פתוחה וביקשתי מבעליי החנות הערבי שיכניס אותי לחנותו על מנת למצוא מחסה מהאיש שמנסה לארוב לי. בעל החנות ניסה לשכנע אותי לחזור לביתי.

בלית ברירה, עשיתי דרכי לכיוון סמטת מגוריי. למזלי הרב, בקצה הסמטה עמדו שני גברים. בדרכי לכיוון ביתי, הרגשתי לפתע יד נוקשה אוחזת בכתפי. האוחז בי החל לתשאל אותי האם אני יהודי או נוצרי, כנראה חשב שאני ילד. עניתי לו כי אני יהודייה. הוא המשיך לשאול בהססנות וספקנות האם את בן או בת? לאחר מכן, שאל גם לשמות הוריי. מאחר ובאותה תקופה היה לי תחביב ואהבה מיוחדת לבובות, הנ"ל עלה על נקודת תורפה זו, ועל מנת להשיג את זממו, שכנע אותי שהוא מכיר את אבי ושהוא חברו הטוב. עוד אמר לי "את יודעת כי אביך קנה לך בובה גדולה, רוצי בכיוון ההוא, הוא מחכה לך"… בתור ילדה, אכן השתכנעתי והתחלתי לרוץ לכיוון שביקש ממני.

לפתע, שמעתי קול קורא בשמי, אותם שני גברים שעמדו בקצה הרחוב, הבינו שמשהו לא כשורה. אחד מהם היה קרוב משפחתה של אמי. הקרוב נחלץ לעזרתי וליווה אותי עד לפתח ביתי. בנקודה זו, לפתע "ירד לי האסימון" והתחוור לי כי תחושתי הראשונית שמשהו אינו כשורה אכן הייתה נכונה. מטרת האדם שניסה לפגוע בי הייתה למעשה חלק מניסיון חטיפת ילדים ובעיקר בנות יהודיות במטרה לאסלמן או להפכן לשפחות מין, עניין שהיה מאוד מקובל באותה תקופה במרוקו. המקרה שלי ועוד מקרים אחרים שחוויתי בילדותי במרוקו, העצימו את רצוני ואת רצון משפחתי לעלות לארץ ישראל. ברצוני לציין, שילדותי במרוקו הייתה רצופת פחדים וחרדות תמידיות.

עלייתנו לארץ הסבה לי באופן אישי אושר גדול, שמחה ובעיקר גאווה להגיע לחוף מבטחים. אפשר לברך ולהגיד כי בסופו של יום "מעז יצא מתוק".

ברצוני לציין שבהגיעי לארץ בגיל 13 התקבלתי בסבר פנים יפות, לבית הספר. הן ע"י המורות והן ע"י התלמידים שעזרו לי ותמכו בי ועזרו לי ללמוד את השפה תוך שלושה חודשים. הדבר שהניף את האושר, התקווה, ההצלחה  והשמחה שלי להיות בארץ המובטחת והאהובה שלי!

למזלי , גם זכיתי להקים משפחה עם בעלי היקר, חיים – "המתנה הגדולה של חיי", שיחיה! ולנו שלושה בנים נפלאים נשואים לשלוש כלות (בנותיי לא מלידה) ושבעה נכדים מקסימים: שוהם – חיילת כיום, חושן, אוהד, נועם, יהל, אוריין וטליה הקטנה.

בניי: ליאור הבכור – עורך-דין, ניר – (אבא של נועם) – מהנדס ועידן הצעיר – תואר ראשון בביטוח ופיננסים ועוסק כמשנה למנכ"ל בביטוח פנסיוני.

בתמונה זו אני עומדת ומאחורי רקע שמתאר את הגאווה הלאומית שלי

ואת אהבתי הגדולה ותודתי למדינת ישראל

נכדתי נועם בבית הספר

את התמונה הזו בחרתי להוסיף לסיפורי בעקבות הסיור הנהדר לבית התפוצות, במסגרת התכנית הבית-ספרית. התמונה ברקע צולמה ע"י הצלם דיוויד סימור והיא מתארת בצורה נפלאה את השקפת עולמי:

אופטימיות והסתכלות קדימה לעתיד.

הזוית האישית

אסתר אזולאי: מהקשר הרב דורי אני חווה עם נכדתי נועם את החזרה לשורשיי, לתקופה שהיינו יהודים בארץ מוסלמית ועל הקשיים שחוויתי בילדותי. נושא המשפחתיות והערכים שקבלתי מהורי מאוד חשובים בעיניי, אותם אני מעבירה לילדי ונכדי באמצעות סיפורי ילדותי מבית הורי, באמצעות מפגשים משפחתיים, חגים, שבתות, ימי הולדת ואת התרבות שעליה גדלתי, אני מעבירה הלאה למען יזכר לדורות. הקשר הרב דורי, הינו חוויה מדהימה ובלתי נשכחת. אישית, הנני אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לנו להיות חלק ממנה. המפגשים אפשרו לי להיפתח ולספר בנוכחות נכדתי את הטראומות שחוויתי במרוקו, סוג של סגירת מעגל. כיום, הנני מאושרת שניצלתי ושהגעתי לארצי המובטחת בה הצלחתי וזכיתי להקים משפחה לתפארת עם בעלי חיים, היקר. לנו שלושה בנים נשואים ושבעה נכדים.