מאגר סיפורי מורשת

הוריי

שמי ארנונה נולדתי בנס ציונה ארבע שנים אחרי קום המדינה. נס ציונה הייתה אז מושבה שקלטה יהודים מכל העולם לפני קום המדינה ואחריה. הוריי הגיעו לארץ מתימן בשנת 1934. משפחתה של אמא הגיעה  למושב טירת שלום שלימים התפרק והפך לשכונה של נס ציונה. משפחתו של אבא הגיעה למושבה יבנאל שבגליל התחתון, ולאחר תקופה עברו גם הם לטירת שלום. אמא עלתה בגיל 10 ואבא עלה בגיל 14. הם חוו בגיל העשרה את תקופת טרום המדינה וכל מה שקשור בה. אמא הייתה חברה בהגנה ואבא הצטרף לצבא הבריטי ושירת כנהג תובלה בצפון אפריקה. כשחזר מהצבא בא לגור בטירת שלום שם קשר את חייו עם אמא.

ילדות

בשנות חיי הראשונות גרנו אצל סבא וסבתא מצד אבא. הוריי יצאו לעבודה כל בוקר, אחיי הגדולים הלכו לגן ואני נשארתי עם סבתא וסבא בבית. לסבתא וסבא היה לול של תרנגולות מטילות ובכל פעם ירדתי עם סבתא ללול לקחת ביצים לצרכי המשפחה מזה פיתחתי חרדות מבעלי כנף. בחצר הייתה גם עיזה ששימשה את סבתא לטיפול באנשים חולים שבאו מכל האזור למצוא אצלה מזור לכאבי גב, פריחות בגוף, ילד שהגיע לגיל שהוא צריך להתחיל ללכת ולא עשה זאת, סבתא מרים העמידה אותו על הרגליים. מאז אינני נוגעת במוצרי מזון מחלב עיזים וכבשים. בגיל גן חובה עברנו לבית משלנו, ובאותה שנה הלכתי לגן חובה, גן רינה.

הבית שהורי בנו שימש את משפחתנו עד שנת 2013. בנס ציונה למדתי בביה"ס היסודי וגם בתיכון עם חבריי וחברותיי מהגן, ועם חלקם אני בקשר עד היום.

צבא

השירות הצבאי היה המשך ישיר לחינוך שקיבלתי בבית ובתנועת הנוער, אהבת המדינה הגשמה ויישוב הארץ. באופן טבעי התגייסתי לנח"ל, לגרעין שייעודו הקמת יישוב בגולן, בתקופת השירות הגרעין עבר בקיבוצים ותיקים לצורך הכשרה לחיי קיבוץ. וכך בילינו בקיבוץ אפיקים שם זמרתי גפנים בכרם, משם עברנו להיאחזות נח"ל גולן שהייתה על גדות הרוקד, נחל שהיווה את הגבול עם סוריה, ובתקופה זו למדנו להכיר את הקטיושות, רקטות תוצרת רוסייה שנשלחו לעברנו על ידי הצבא הסורי, בד"כ בלילה והייתה לנו פקודה קבועה להסתובב בשטח ההיאחזות עם קסדה ופנס ביד, הקסדה הייתה הסלסילה של הפנס והסיגריות למי שעישן.

הקמת היישוב "אפיק"

היות שהיאחזות נח"ל גולן הייתה  בעצם מוצב, הוחלט להקים את יישוב הקבע מערבה ממנו, על הצוק שצופה על מבצר הסוסיתא, והשם שנבחר היה אפיק.

טקס העלייה על הקרקע נערך בחודש מאי 1972 וקבוצת ההקמה הייתה מורכבת משני גרעיני נח"ל, גרעין "אתגר" הגרעין שלי וגרעין "ארגוב". כ 4 חודשים לאחר מכן הגיע תאריך השחרור מצה"ל ואני החלטתי להישאר בקיבוץ. שם נישאתי לבן זוגי שהיה גם הוא חבר גרעין אתגר.

החיים בקיבוץ והפינוי ממנו במלחמה

את מקום מגורנו קבענו באפיק, ושלושת ילדינו נולדו שם. בשנת 1973 יצאתי ללימודי הוראה מטעם הקיבוץ והמשכתי במקצוע זה עד גיל הפרישה.

שנת 1973 הייתה שנה משמעותית בחיי המדינה ובקיבוץ. ביום הכיפורים של אותה שנה פרצה הראשונה מבין המלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל. בבוקר יום הכיפורים קיבלנו הודעה על פינוי הנשים והילדים, ולא הבנו את המשמעות, הבנים נשארו ככיתת כוננות. לתומנו היינו בטוחות שהפינוי לקיבוץ עין גב הוא לכמה שעות כי 10 ימים קודם הופלו מספר מטוסי מיג סוריים מעל שמי הגולן והיינו בטוחות שזאת תגובה.  בהתייעצות החלטנו שלוקחים בגד ים ומגבת, וכך בשעה 13:30 הגיע בהתנדבות נהג האוטובוס של קיבוץ עין גב, ולקח אותנו לקיבוצו. שם המתין לנו מזכיר הקיבוץ הזמין אותנו לארוחת צהריים ואח"כ למנוחה בבתי הילדים של הקיבוץ.

כבר בדרכנו מחדר האוכל שמענו את קולות המלחמה מכיוון הגולן, מטוסים בומים ועשן. אבל כמו שאנחנו יודעים הוחלט להעביר אותנו מעין גב לקיבוץ איילת השחר שהוא היה המשק האומן שלנו, עכשיו הועברנו לאוטובוס של אגד מטעם משרד הביטחון ויצאנו לכיוון איילת השחר. כדי להגיע לאיילת השחר צריך להקיף את הכנרת לכיוון טבריה ומשם לעלות לגליל. בדרך המובילה מטבריה לראש פינה, שהיא דרך תלולה ומפותלת, אנחנו רואות  זוגות זוגות של  מטוסי חיל האוויר הישראלי טסים לכיוון צפון מזרח, לפתע הופיעו שני מטוסים בגובה נמוך בכיוון ההפך, כלומר דרום מערב לכיוון שטח מדינת ישראל, אני וחברתי שישבה לידי חווינו רגעי חרדה קשים, ללא מילים עקבנו אחריהם ושמנו לב לסמל על זנב המטוס והבנו שאפשר להירגע.

בסופו של דבר הגענו לאיילת השחר ונשלחנו למגורים בבית המלון של הקיבוץ. ובמתחם בית המלון יש התקהלות של חברי קיבוץ, התקרבנו וראינו שכולם מקיפים בור שנפער מפצצה סורית שנפלה שם -מייד שאלנו לאן הגענו???

נשארנו פליטות בקיבוץ בלי בגדים, בלי נעליים, בלי חיתולים לילדים (לא היו אז טיטולים). מזכיר איילת השחר הזמין אותנו למחרת לחנות הבגדים של הקיבוץ ואמר לנו לקחת כל מה שאנחנו צריכות. אחרי חודש התחילו הלימודים האקדמיים ואני חזרתי לתל אביב, כשבועיים אח"כ החזירו את שאר הבנות.

מלחמת חרבות ברזל נמשכת, אלפי אנשים מפונים מבתיהם, ובמוחי עולה המחשבה- עד מתי?

הזוית האישית

דניאל: למדתי שהחיים של סבתא קשורים לחיי המדינה ולמדתי הרבה על הגיאוגרפיה של ישראל וסביבתה. היה לי מאוד נעים להיפגש עם סבתא ולשוחח ולשאול שאלות ולקבל מידע על הילדות שלה ותחומי הענין.

סבתא ארנונה: דניאל הוא נכד אהוב מאוד שלי וכל כך התרגשתי ושמחתי מההצעה שלו להיפגש ולדבר על הילדות שלי. זה היה זמן איכות משותף של סבתא ונכד ששווה בעיני יותר מכל בילוי אחר.