מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תפקידי בצבא כצפנית – אתי בריטברד

הדר הנכדה מודדת את הכומתה של סבתא אתי
בסיום קורס הצפניות של סבתי
החוויות של סבתא אתי כחיילת במלחמת יום כיפור

שלום, שמי אתי גנור בריטברד. נולדתי כבת בכורה ב-26 במאי 1954 בבית החולים בנהריה, שהיה קרוב לנחל הגעתון. נולדתי לאמי ורדה (לילי), שהייתה עקרת בית, ולאבי דב (ברל) וגנר, שהיה שוטר במשטרת ישראל. מכיוון שאמי הייתה מאוד צעירה, היא נעזרה בסבתי רחל יופטרו, במיוחד לאור העובדה שאבי היה עסוק מאוד בעבודתו כאיש משטרה.

בילדותי גרנו בכמה שכונות בעיר, עברנו מדירה לדירה עד אשר התמקמנו במרכז העיר. לכן למדתי בכמה בתי ספר, וכשהגעתי לבית הספר התיכון, פגשתי חברות שלמדתי איתן בעבר. לאחר לימודים בבית הספר התיכון העיוני בנהריה, בו סיימתי במגמה הביולוגית, התגייסתי לצבא. לאור החינוך הערכי שקיבלתי לתרום למדינה, היה חשוב לי מאוד להתגייס ולעסוק בצבא בתפקיד שיהיה מועיל. למזלי מיינו אותי להיות צפנית בחיל האוויר. המשמעות של התפקיד היה לקבל מידע שהיה בקוד, לפענח אותו ולהעביר למפקדי את הפקודות השונות.

התפקיד היה חשוב ביותר, וההכשרה שלו נמשכה כחמישה חודשים בחיל הקשר וחודשים נוספים בהשלמה חילית בחיל האוויר. הקורס היה מאוד מעניין, מתבסס על יכולת זכירה של קודים מיוחדים. אז לא היה מחשב, והכל נשמר בראשן של הצפניות.

אחרי הכשרה כזו ארוכה, שיבצו אותי לשרת בבסיס חיל האוויר בשדה חיפה. לאחר תקופה שהייתי שם, עברתי לבסיס "רמת דוד" בצפון. זהו בסיס גדול שהיו בו הרבה מטוסים מסוגים שונים. שם בעצם עברתי את המלחמה הראשונה שלי כבוגרת.

יום כיפור, בוקר שבת, 6 באוקטובר 1973. אני בבית בחופשה בצום, הוריי נמצאים בבית הכנסת. לפתע אני שומעת מטוס סקייהוק בודד טס ועובר בשמי נהריה, ואחר כך הבנתי שגם בערים מרכזיות נוספות בישראל. זה היה מחזה מוזר לאנשים רבים, אבל כחיילת בחיל האוויר הבנתי שמשהו קורה. עבורנו, אלה ששירתו בצבא בשירות חובה, המצב היה מאוד מתוח עוד לפני כן. הטלפון בבית ההורים צלצל פעמים רבות ואני לא עניתי, כי בהרגל שלנו ביום כיפור לא מדליקים חשמל ולא מרימים שפופרת טלפון. לאחר צלצולים מרובים הרמתי לבסוף את השפופרת, והטלפון היה ממפקדי בבסיס שביקש ממני לחזור מהחופשה. איך עושים זאת בלי תחבורה ציבורית? טרמפים. התלבשתי, ארזתי בגדים נוספים, והלכתי לבית הכנסת כדי ליידע את ההורים שאני חייבת לחזור לבסיס. הוריי ליוו אותי לטרמפיאדה בכניסה לעיר ועזרו לי למצוא טרמפ טוב שיביא אותי ישירות לבסיס.

הגעתי לבסיס, למשרד הכ"ס (כתב סתרים), ואז החלה ההתארגנות שלנו במשמרות. בטייסות התחילו להכין את כלי הטיס לתקיפות. מטוסים רבים עלו לאוויר: סקייהוק, מיראז' פאנטום ועוד, כדי שיהיו מוכנים להגן עלינו ממטוסים סוריים ברמת הגולן. אמרו לנו באיזשהו שלב שאנחנו יכולים לאכול ולשבור את הצום, אבל אני החלטתי שאני לא אוכלת עד צאת מועד הצום, וגם לא היה זמן לאכול כי היינו בעיצומו של האקשן.

עבדנו מאוד קשה, לפענח מכתבים מוצפנים ולהעביר למפקדי הטייסות בבסיס. בנוסף, בגלל התראות של טילים כימיים מכיוון סוריה על הבסיס עצמו, ציידו אותנו בחבילות עם מעיל מיוחד, מסכת אב"כ ומזרק עם חומר אטרופין, שתפקידו לנטרל מפני פגיעה כימית ושלא ניפגע.

והנה סיפור שאני לא שוכחת: בבסיס לא היו אז מקלטים פרט למקלט של יחידת המבצעים. הייתה התראה של טילים לכיוון הבסיס באיזשהו לילה, וכולנו, הקרובים למקלט, רצנו לכיוונו, והתחלנו לרדת במדרגות. הוא היה עמוס, אז לא ממש ירדנו עד למטה. לפתע אחת הבחורות החליטה שהיא מרגישה ריח מוזר, הוציאה את המזרק והזריקה לעצמה את התוכן שלו. כמובן שלא היה שום דבר באוויר, אבל היא נכנסה ללחץ. בסופו של דבר, היא הייתה בסדר גמור וטיפלו בה במהירות.

באחד הלילות שוגר מטח טילי פרוג סוריים לכיוון הבסיס ושניים מהטילים פגעו בבסיס: אחד בשיכון המשפחות והשני בסמוך למגורי החיילים והחיילות. לצערי, היו נפגעים וזה די הפחיד, אבל הייתה לנו מוטיבציה גדולה מאוד כי בעצם הרגשנו שאנחנו מגינים לא רק על עצמנו בבסיס אלא על כל הארץ. מטוסים מהבסיס טסו גם לדרום הארץ וגם לצפון כמובן.

אחרי היום בו פגעו לראשונה טילים בבסיס, מפקד הבסיס תא"ל ארלוזורוב (זוריק) לב ז"ל החליט לצאת לטוס. נודע לנו שהוא הולך לטוס באותו יום עם רביעייה מרמת דוד לתקיפת סוללות טילי קרקע-אוויר, מצפון לתעלת סואץ שבגבול הדרומי עם מצרים. לאחד המטוסים הייתה תקלה בדרך ולכן הגיעו רק שלושה לאזור המטרה. לצערי נודע לנו שהמטוס של מפקד הבסיס כנראה נפגע ונעלם במים, עד היום לא מצאו אותו. מאוד הערכתי את מפקד הבסיס, הוא היה אדם נפלא ותמיד דיבר איתנו בגובה העיניים. היה נשוי לטלי ואב לשישה ילדים. דרך אגב, אחייניתו, מיכל הרצוג לבית אפק, היא רעיית נשיא המדינה יצחק הרצוג. הייתה לו משפחה נפלאה וכל כך היה עצוב שהוא נפל במלחמה זו. זוריק היה הטייס הבכיר ביותר שאיבד חיל האוויר, ודבורה עומר כתבה עליו את ספרה "פתאום באמצע החיים".

מלחמת יום הכיפורים נמשכה עד 24 באוקטובר 1973, והסתיימה עם כניסת הפסקת האש לתוקף. מאז מלחמת יום הכיפורים חלפו למעלה מ-50 שנה, אבל זו לא הייתה המלחמה הראשונה שלי, כי כילדה עברתי את מלחמת ששת הימים. גרנו בנהריה, עיר הולדתי, ובמשך שישה ימים היינו רצים למקלט מאולתר שהיה בבית אבות מול השיכון שלנו, ואחר כך התארחנו אצל דודה שלי שהיה לה מקלט בו שהינו יחד עם אימא שלי וסבא וסבתא. לכן זו הייתה טראומה גדולה יותר. מלחמת יום כיפור לא נצרבה אצלי כזיכרון טראומטי במיוחד. תמיד אמרתי שהשירות שלי היה חוויה שלא כל אחד עובר כמוה, ולא הייתי מוותרת על מה שחוויתי. באוקטובר 1974 השתחררתי מצה"ל. שירות שהיה מעניין, מאתגר ועם תרומה גדולה בזמן המלחמה.

שבוע לאחר שחרורי מהצבא, התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה בשיתוף סמינר "אורנים" בקרית טבעון, הוראת ביולוגיה. במקביל ללימודיי, לימדתי ביולוגיה בבית הספר התיכון שבנהריה, שהייתי בוגרת שלו עד צאתי לגמלאות לאחר 35 שנה. ואז התחילה ההרפתקה הגדולה של חיי, למדתי ציור בחוג פרטי.

כיום אני אימא לשלושה ילדים, סבתא לשישה נכדים, וכמובן – ציירת ציורי שמן.

הזוית האישית

הדר הנכדה המתעדת: היה ממש כיף ומעניין ללמוד על סבתא שלי וגם אני הרגשתי שזה חיבר בינינו.

סבתא אתי: דבר ראשון, התרגשתי מאוד כשבחרת בי ואת הסיפורים שלי כנושא לסיפור. אין ספק שהשיחות בינינו, ההקשבה שלך והשאלות המנחות שלך מאוד קירבו בינינו, למרות שהיינו קרובות גם קודם. אבל הרגשתי את הבגרות שלך ואת הרצון להכיר דברים שעברתי בחיי. אני מקווה שמה שסיפרתי לך על עצמי יעזור לך בבחירות שונות, במצבים שונים בהמשך חייך, ובטוחה שכנכדה בכורה שלי הקשר בינינו יהיה הדוק וטוב.

מילון

צפנית
תפקיד בצבא בו מפענחים דברים סודיים וכותבים כתבי סתר. צפנית היא מומחית בעריכת צופן, צפנית מלשון צופן, מומחית בפענוח כתבי סתר כלומר מומחית בקודים כדי לפענח משהו סודי.

ציטוטים

”יום כיפור, בוקר שבת, 1973. אני בבית בחופשה בצום, הוריי נמצאים בבית הכנסת. לפתע אני שומעת מטוס סקייהוק בודד טס ועובר בשמי נהריה. כחיילת בחיל האוויר הבנתי שמשהו קורה“

הקשר הרב דורי