מאגר סיפורי מורשת

אני מאיה וקס, משתתפת בתוכנית "הקשר הרב דורי", במסגרתה בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי שושנה וואקס ביתרן. וכך סיפרה לי שושנה:

"שמי שושנה, נולדתי בארץ ישראל להוריי חיה ויעקב ביתרן. יש לי שלושה אחים צעירים ממני – ברוך, ניסים וניר. בזמנו היה נהוג לקרוא לילדים על שם הסב או הסתבא. כשנולדתי, רצו לקרוא לי "פרחיה" על שם סבתי פלורה, אך אמי התנגדה, לכן נקראתי שושנה.

נולדתי וגדלתי בצפון תל אביב, קרוב לירקון, בשכונה בה כל הרחובות נקראו על שם נביאי התנ"ך. בימי העצמאות היו מצעדי צה"ל – תהלוכות של טנקים, חיילים ומטסים. אני וחבריי נהגנו לשבת על המדרכה ולצפות במצעד. כל התושבים היו מלאי גאווה, כי זה היה ממש אחרי קום המדינה. היו ברחובות גם מסיבות, ריקודים, מעגלי הורה, וגם אני השתתפתי ורקדתי.

לא אהבתי להתחפש, הייתי ביישנית בתור ילדה. אבל בפורים כמו בפורים, זה מנהג להתחפש. אמי חיפשה אותי כל שנה באותה תחפושת – רקדנית. לא היו הרבה תחפושות אז, הבנות התחפשו למלכת הלילה או למלכת אסתר, והבנים התחפשו לקאובוי או לליצן.

סבתי רצתה שאטעם פרי חדש שהגיע לארץ, זה היה אפרסמון. היא חתכה ונתנה לי לאכול בכפית – הייתי כבר בחורה בת עשרים, אבל היא כל כך אהבה אותי, שרצתה שאטעם. היא אהבה אותי יותר מכולם, ותמיד דאגה להכין לי דברים טובים, כמו דגים מטוגנים, דברים פשוטים אבל ממש טעימים. בתור ילדה צעירה בת 12, נהגתי לנסוע אליה מצפון תל אביב לשכונת שפירא והייתי עוזרת לה הרבה, מנקה ושוטפת לה את הבית. היו לה פתיליות, והיא הייתה מבשלת כל יום שישי שעועית עם אורז, ותמיד שמרה לי את הכרבולות של התרנגולות שסבא היה מביא מהשוק. לסבא שלי, ניסים, שעל שמו נקרא אחי, היה דוכן בשוק הכרמל, הוא תמיד הביא הביתה את הפירות והירקות הכי טובים, דגים, זיתים ועוד מטעמים.

היום העופות מגיעים אלינו חתוכים, מוכנים וארוזים, אבל אז עבדו קשה: הביאו תרנגולת שלמה הביתה, והיו צריכים למרוט לה את הנוצות ולחלק אותה לחלקים. כל החלקים של התרנגולת שאהבתי היו בתוך המרק, זה היה מאוד טעים, תמיד אני ובני דודיי רבנו על רגלי התרנגולת. עד היום אני אוהבת את הכרבולות, את הקורקבנים ואת הרגליים.

בבית של סבתא פלורה הייתה חצר פנימית די גדולה, שם שיחקתי עם בני דודיי הגדולים ממני. רצנו, קפצנו והשתוללנו, והדודים תמיד היו מבקשים שאקפוץ אליהם מהמרפסת (המרפסת נמוכה מאוד) והושיטו אליי את ידיהם. כנראה שכבר בילדותי הם ראו את הרקדנית שבי ואת החלק האתלטי שבי, לכן קראו לי "שחרזדה".

בחצר ישבו גם סבתא פלורה, טיה פרלה (דודה פרלה), אחותו של הנונו, סבא שלי, ועוד נשים. הן נהגו לשבת בחוץ אחר הצהרים עד שהבעלים שלהן חזרו מהעבודה והכינו כל מיני מאכלים. הן הכינו מקמח ומים "פידיאיקוס" – פתיתים, פיזרו על מגשים גדולים וייבשו בשמש. לאחר מכן, לקחו לאחסון, וזה היה טעים מאוד. גם אני נהגתי לשבת איתן ולהכין "פידיאיקוס", להפריד עדשים ואפונה. היום העדשים והאפונה נקיות וארוזות. פעם לא היו מכונות שמנקות ומפרידות, הכל נקנה לפי משקל. פיזרו על צלחות גדולות את הסחורה וצריך היה לברור חתיכות אבנים.

לא היו ברים ומועדונים ואנשים נהגו לבדר את עצמם. המשפחה נהגה לצאת כל שנה לנופש במושב "צור משה", לרקוד לנגן ולשיר. היה מי שניגן בבנג'ו, מעין גיטרה קטנה, סבתי פלורה הייתה רקדנית ואהבה לעשות שמח. היא שרה וניגנה בקסטנייטוס, וגם אמי, שהייתה טמפרמנטית, הצטרפה בכל שנה לנופש. זו הייתה משפחה מאוד שמחה שיודעת לבלות אחד בחברת השני ומסתפקת במועט.

בילדותי, לא הייתה לי בובה או צעצועים אחרים. כל אחר צהרים ילדי השכונה היו מתאספים ומשחקים ביחד משחקי רחוב שמשחקים עד היום, ביניהם מחבואים, קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים שהכנו בעצמנו.

הייתי בת שמונה בערך, ובחג הסוכות גילינו אני ואחי סוכה מאולתרת בפינת המרפסת שלנו. ליד הבית שלנו גדל עץ אקליפטוס עצום שענפיו פלשו לתוך המרפסת, והיא חתכה כמה ענפים, סידרה אותם כמו סכך, פרשה סדין, והכינה מעין סוכה. היא הניחה כריות על הרצפה, ואנחנו ישבנו בהנאה בפנים ואכלנו ארוחות בוקר. זאת הייתה הסוכה שלנו וזיכרון מתוק מאימא שלי שרצתה לשמח אותנו. זה לא כמו היום, שקונים 'סוכות נצח' מוכנות שפותחים כל שנה שוב ושוב. אז צריך היה להפעיל את הדמיון.

הבית שלי היה קטן – שני חדרים ומרפסת ענקית לכל האורך. כשגדלתי, אימא שלי רצתה שאהיה בחדר לבד כדי שתהיה לי פרטיות. היה לה רעיון לסגור חצי מהמרפסת וליצור חלונות, וכך קיבלתי פינה משלי. היא הייתה בין הראשונות שחשבו במקוריות כזו. שני אחיי היו בחדר אחר, והוריי גרו בסלון, כל לילה פתחו את הספה וישנו, ובבוקר סגרו אותה.

אחרי בית הספר הייתי מגיעה הביתה ולא היה אף אחד, כי הוריי עבדו מהבוקר עד הלילה, כולם היו אז ילדי מפתח. אלו היו זמנים אחרים, אף אחד לא התעניין אם הכנתי שיעורי בית או לא. אמי לא ידעה קרוא וכתוב לכן לא היה מי שיעזור לי, ובכל זאת, למרות שלא הייתי חרוצה במיוחד, הייתה לי המשמעת העצמית להכין את שיעורי הבית בכל יום.

אמי חיה הייתה ילדה קטנה כשעלתה לארץ מלבנון. בלבנון המשפחה הייתה עשירה, אחיותיה הגדולות קיבלו שם השכלה, ומכיוון שהיא הייתה הקטנה מבין שבעת האחים, כשהגיעו ארצה לא הייתה לה השכלה ולא כסף. בתור ילדה בת שש היא הלכה להיות עוזרת בית, ובמקום בו עבדה, היא ראתה באחד החדרים בובה, ובמקום לשטוף את הרצפה היא רצתה לשחק איתה, לכן גירשו אותה.

אמא שלי רצתה ואהבה מאוד ללמוד למרות שלא היו אפשרויות. היא נסעה לאלנבי כל ערב ללמוד קרוא וכתוב. כשהתחתנה, עבדה בחנות נעליים יוקרתית ברחוב אלנבי. היא לא ידעה דבר על מכירות, אבל היה לה כישרון למכור. היא מצאה חן בעיני בעלי החנות, והם היו יושבים בבתי קפה יחד עם כל האריסטוקרטים. אחר כך, הלכה להיות מוכרת בחנות צעצועים באותו הרחוב ליד בית הכנסת הגדול, וגם שם מאוד אהבו אותה. בהמשך, היא עבדה גם בתור גננת. היא לא ידעה כלום בתחום, אבל ניהלה את הגן והייתה גננת נהדרת. הייתה לה תקשורת מצויינת עם אנשים. היא אהבה והבינה אותם, והייתה מאוד יצירתית. אף פעם לא היה לה הרבה כסף, אך היא ידעה להסתדר.

כיוון שאמי מאוד אהבה ללמוד כל דבר, ההשכלה שלי הייתה מאוד חשובה לה. היא שלחה אותי ללמוד בבית הספר הסקוטי ביפו, וכך רכשתי את השפה האנגלית, דבר שהתגלה כמועיל מאוד בהמשך הדרך בעבודתי. בבניין בו גרנו, גרה מתחתנו מורה לפסנתר. הייתי בת 7, והיא ביקשה ממנה שתלמד אותי לנגן. אחרי חודש המורה אמרה לה: "לשושנה אין כישרון, הידיים לא הולכות על הפסנתר." סיפור הפסנתר נגמר תוך חודש. אמי לא ויתרה, והתעקשה שאלמד משהו אחר. לפעמים החיים מובילים אותנו לכיוונים שונים, אחרים ממה שציפינו. יום אחד, אחרי בית הספר, הלכתי ברחוב ישעיהו ופתאום ראיתי בית ספר לבלט. הייתי כבר בת שמונה. רצתי לאימא שלי וסיפרתי לה שיש בית ספר לבלט לא רחוק מהבית, והיא הביאה אותי לשם. המורה שלי, אלישבע מונה שמה, הייתה קטנה ונמוכה, בלונדינית, מהבלרינות של רוסיה. בעלה, מר רוזנר, היה גבר גבוה ונחמד. הוא צילם אותי כבלרינה ונתן לי את תמונת הסטודיו כי הייתי בין הרקדניות הטובות ביותר. התמונה תלויה עד היום בחדר השינה שלי.

תמונת סבתי הבלרינה

רקדתי פעמיים בשבוע אחרי בית הספר, ומאוד אהבתי את זה. הייתי ספורטיבית ורקדנית טובה. המורה אהבה אותי מאוד וראתה שיש לי כישרון. היא הלבישה אותנו בשמלות הטוטו הקטנות, היא הייתה קשוחה והיה לה מקל. בסטודיו היה פסנתרן שניגן, וכך למדתי והכרתי הרבה ואלסים ומנגינות יפות.

הדודה שלי, דודה רבקה שגרה באנגליה, שמעה שאני רוקדת. היא מאוד אהבה את אימא שלי, ושלחה לה בשבילי נעלי בלט מאנגליה, בכל מיני צבעים – אדום, כחול, שחור וורוד. זה היה מאוד יקר וייחודי. אימא שלי דיברה עם המורה ואמרה שתשלם לה, אבל לא היה לה כסף. היא שילמה לה שלושה חודשים, ואחר כך עברה לשלם לה בנעליים שדודה רבקה שלחה מאנגליה, בזמן שזו המשיכה לשלוח ולא ידעה שהנעליים עוברות למורה. עבר עוד זמן ואמא שלי כבר לא שילמה בכלל… אבל המורה רצתה שאמשיך לרקוד אצלה אז היא ויתרה על תשלום. רקדתי במשך שתיים עשרה שנים ברציפות – מגיל שמונה עד גיל עשרים בלי לשלם. אבל אין מתנות חינם – כי לפעמים המורה ערכה הופעות בפורים, בפסטיבלים. היא הרוויחה כסף ולא שילמה לי, הופעתי בהתנדבות וכך החזרתי לה.

בגיל 12 היה לי משבר, נמאס לי לרקוד. כמו כל הילדים, החלטתי שאפסיק, אבל אימא שלי לא כמו כל אימא, לא ויתרה לי ואמרה: "אין דבר כזה לא רוצה. את הולכת לרקוד!". ככה המשכתי לרקוד ובהמשך חזרתי לאהוב את זה מאוד.

בצבא שירתי בקיבוץ סאסא, עבדתי בלול ומאוד נהניתי. לאחר מכן עברתי לשרת בגבעת אולגה.

שירות צבאי בלול של קיבוץ סאסא

גם כשהייתי חיילת הגעתי לרקוד מדי פעם, רציתי להמשיך כי מאוד אהבתי. המורה אמרה לי שיש מחזמר בשם "גברתי הנאווה" ודרושות רקדניות, אז הלכתי להיבחן והתקבלתי.

אחרי הצבא התחלתי לעבוד בחברת "בזק", ובמקביל רקדתי גם במחזות זמר. זו הייתה תקופה בה עבדתי מאוד קשה. בלילות נסענו להופעות בכל הארץ וחזרנו מאוחר מאוד, ובבוקר השכמתי לעבודה.

במחזמר גברתי הנאווה

הופעתי במחזמר "כנר על הגג", שם הכרתי את סבא שלך, סבא דב. הייתי אז כבר בת 22, הוא היה מבוגר ממני, גבר יפה, עבד בתור תאורן. הוא הזמין אותי לצאת, ואחרי זמן לא רב התחתנו. רק אז עזבתי את עבודתי כרקדנית במחזות זמר.

גידלנו ביחד ארבעה ילדים לתפארת: מיטל, שרון, אסף ז"ל ואיתן. בפורים 1996, נרצח אסף בפיגוע טרור בדיזנגוף סנטר בתל אביב, חייל בן 21. מיטל נפצעה באורח אנוש והשתקמה לאחר תקופת אשפוז ממושכת. את הכאב לא ניתן להסביר במילים, אבל אני משתדלת להפיק את המיטב ולחיות יום ביומו.

יש לי תשעה נכדים ונכדות מקסימים ומקסימות, שאני דואגת לפנק בכל הזדמנות, נהנית ושמחה לראות איך הם גדלים ומתפתחים. אני דואגת להיות עסוקה כל הזמן. אני נוהגת ללכת לקאנטרי בכל יום, עושה התעמלות, משחקת ברידג', רוקדת ריקודי עם, יש לי הרבה חברות. אני אוהבת לטייל ולהעשיר את הידע שלי.

המסר שלי לדור הצעיר, הוא להישאר עם ראש פתוח ללמידה ולהתפתחות, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה החיים מזמנים לך. החיים לא צפויים וצריך לדעת ליהנות מכל רגע.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: סבתי היא אחת מהאנשים היקרים לי והאהובים עליי ביותר. היא מבקרת אותי הרבה מאוד, אנחנו נפגשות כמעט כל שבוע, ותמיד אני יוצאת נשכרת מהביקור עם עצה לחיים.

היה לי העונג והזכות לשמוע אודות ילדותה, משפחתה, חוויותיה וזכרונותיה על תל אביב של פעם, שנדמה כאילו נלקחה מעולם אחר. אני חושבת שתכנית הקשר הרב דורי היא חשובה ביותר, ועלינו, הדור הצעיר, לשמוע ולנצור כמה שיותר סיפורים מפי האנשים שיודעים חיים מה הם.