מאגר סיפורי מורשת

שמי רונית הלל, אני סבתא של יואב, משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי בפעם השלישית.

הזיכרונות שלי מתחילים בגיל 5. נולדתי בעירק למשפחה בת שש נפשות. אני בת הזקונים במשפחה זו. אבי עבד בחברה אנגלית שעסקה בענייני יבוא ויצוא לעירק, בתור מנהל חשבונות ראשי בחברה. אמי הייתה עקרת בית אשר דאגה לכל צורכי המשפחה. הורי גרו בבית גדול עם משפחה נוספת של אחד האחים של אבי. כל זכרונותי לגבי עברי בעירק עמומים ואיני זוכרת דבר מלבד תיק קטן שהייתי נושאת אותו איתי לכל מקום ובו היו עפרונות צבעוניים ומחברת קטנה.

באותם ימים כבר מדינת ישראל הייתה עובדה מוגמרת וליהודים לא היה שקט בעירק. לאט לאט, בקבוצות קטנות שאורגנו על ידי נציגי הסוכנות היהודית, החלה עליית הנוער מתוך מחשבה שאם בני הנוער יעלו לארץ, ההורים יגיעו אחריהם.

שתי אחיותי הגדולות, ולונטין וקלרה (16, 14), החליטו שהן תובילו את המשפחה לחיים חדשים בארץ ישראל. הן נרשמו לטיסה והיו נרגשות מאוד. אלא שערב קודם לטיסה החליטה וולנטין שהיא פוחדת ואיננה רוצה לטוס. קלרה הציעה שאני, אחותן הקטנה בת ה-5, אצטרף למסע. וכך, בלי שום הכנה מוקדמת, שלחו אותי הורי ביחד עם אחותי קלרה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. אני הייתי בת חמש ואחותי קלרה הייתה בת ארבע עשרה שנה. הסתבר לי לאחר מכן, שמשפחה נוספת מצד אמי היו איתנו במטוס שטס לארץ, והם היו אמורים להשגיח עלינו, אבל בפועל אחותי קלרה לקחה את האחריות עליי ברצינות רבה.

היינו אני, קלרה, מזוודה קטנה עם מעט בגדים ותיק קטן עם מחברת וצבעים. שתי ילדות מבוהלות כאשר השפה שבה תקשרנו הייתה ערבית ופרסית בלבד.

הסבירו לנו שהורים ושאר בני המשפחה שנשארו מאחור יגיעו מאוחר יותר לארץ, אבל ההסברים לא סייעו להפיג את הפחד והגעגועים.

הגענו לארץ בטיסה בחודש מרץ 1950 והועברנו לשער העלייה שבהר הכרמל בחיפה. בהעדר ההורים, ההסתגלות שלי ושל אחותי קלרה למציאות החדשה הייתה קשה ביותר. אני זוכרת את עצמי יושבת ובוכה כמעט רוב הזמן. געגועי להורי גרמו לי להיות עצבנית וקצרת רוח לסביבה וחסרת רצון לשתף פעולה עם הסביבה. סיפרו לי שגם הרטבתי בלילות מרוב פחד מהניתוק מהורי ואחותי.

שער העלייה היה למעשה מחנה מעבר לקליטה בארץ. במהלך שהותנו במקום, ניסו להקנות לנו את רזי השפה העברית. במשך תקופה זו באו אנשים מהיישוב שבאו לקלוט את הילדים לקיבוצים ולכפרים בכל חלקי הארץ.

באחד הימים שחקוקים לי היטב בזיכרוני, הוחלט על בחירת הילדים שישלחו לכפר חיים שבעמק חפר. בתור הילדה הקטנה של הקבוצה, הוחלט שאהיה אצל משפחת בנדר, משפחתו של רופא הכפר, אשר היו לה שני בנים ורצו לאמץ בת למשפחה. בכיתי ולא רציתי להיפרד מאחותי קלרה וכמובן שגם לה היה קשה ביותר להיפרד ממני ולנסוע לקיבוץ גינוסר לבדה. נצמדתי אל הרופא וכל הדרך בכיתי. הגענו לכפר חיים ושם כל אנשי הכפר חיכו לילדים אשר הגיעו עם המשלחת. כל משפחה מאנשי הכפר, קיבלה את אחד הילדים שהגיעו ולקחה אותם לאימוץ לביתם.

מאחר וזה היה כפר, היו שם הרבה עגלות וסוסים, אבל למשפחת רופא הכפר לא היו עגלות ולא סוסים. הרופא, ד"ר קרל בנדר, נשא אותי על כתפיו ובדילוגים קלים הגענו עד לפתח הבית שם חיכתה לי אמא חנה ואחי החדשים אילן ויורם.

הייתי בכפר חיים במשך כ-4 שנים ואלה היו השנים היפות בחיי. במבט לאחור שנים אלו גיבשו את דמותי והקנו לי את החינוך הטוב ביותר. משפחת הרופא הייתה יקית, יוצאת גרמניה, אשר הכללים בה היו ברורים ביותר וכללו חובות וזכויות מוגדרות.

הוריי הביולוגים הגיעו לארץ לאחר כעשרה חודשים והועברו למעברה בפרדס חנה. הם באו לבקר אותי בכפר. הפגישה הזו זכורה לי היטב. זו הייתה טראומה נוראית עבורי. כאשר אמי ואבי הוצגו בפניי בכיתי והתכחשתי אליהם וקראתי להם דוד ודודה ובשום פנים ואופן לא הסכמתי להתקרב אליהם. אמי בכתה וגם לאבי זה היה קשה, אך הם שמחו לראות שנקלטתי בבית חם ואהוב. הם היו באים לבקר והיה לי קשה לתקשר איתם מאחר ושכחתי את השפה הערבית והפרסית.

שנים אלה היו שנות צנע בארץ, והקליטה של הורי בארץ הייתה קשה ביותר. הסיוע הרב שמשפחתי בכפר העבירה למשפחתי הביולוגית היה משמעותי ביותר. הבנדרים הקפידו לשלוח בחגים את אחד מחבריהם שגר ברמת גן כדי שייקח אותי הביתה לחגוג עם הורי את החגים כשביחד איתי נשלחו מאכלים, ירקות, פירות ובשר.

בגיל 9 עברתי לגור עם הורי ברמת גן כשאני שומרת על קשר רציף ואוהב עם משפחת בנדר, משפחת האומנה שהייתה לי כבית חם ואוהב. קשר זה לא התנתק עד היום גם לאחר שחנה וקרל בנדר נפטרו.

בילדותי – חיי הכפר

הזוית האישית

סבתא רונית: החוויה הייתה נהדרת ומשמעותית לשנינו. שמחנו להשתתף בפרויקט זה ואנחנו מרגישים ששנינו יצאנו נשכרים.

רונית הלל תרמה סיפורים נוספים למאגר המורשת. לקריאתם לחצו על הקישורים הבאים:

עליתי לבד בגיל חמש 

ילדותה של סבתא רונית במשפחה מאמצת

הפעם הרביעית

סבא משה הלל תרם אף הוא סיפור למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: זהב – הכל זהב