מאגר סיפורי מורשת

שמי עירית שחר. נולדתי בשנת 1952 במשק של סבא וסבתא בבאר טוביה, בת שנייה להוריי הדסה וזאב. כשהייתי בת עשרה חודשים עברנו למשק שלנו בכפר ורבורג.

ההורים שלי

אבא זאב, עלה לארץ בשנת 1921 מאוקראינה, כשהיה בן 10 חודשים, עם משפחה בת 7 ילדים קטנים. סבא שלי אברהם היה ציוני "שרוף", עבד בעבודות מזדמנות כנגר גגות. בין היתר בנה את הגג של בית עגנון בתלפיות. סבתא רוחמה, עבדה כמבשלת בבית המצורעים "הנסן" בירושלים. המשפחה חיה בעוני ובתנאים קשים. בהתחלה גרו בבית נטוש בכפר ליפתא, כפר ערבי בכניסה לירושלים.

במשך הזמן עברו לגור בירושלים, ברחוב מקור חיים. הבית שלהם היה הבית הכי קיצוני לכיוון דרום, גבל בישוב הערבי בית צפצפה. על הבית היתה קיימת עמדה ששמרה על השכונה. כשסבא זאב הגיע לגיל 16, יצא מהבית לעבוד. הוא עבד בהקמת הגדר הצפונית בגליל המערבי, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בהמשך התגייס למשטרה הבריטית והיה השוטר היהודי היחיד בגליל. שירת בהמשך בפו"ש (פלוגות השדה), ובבריגדה. בהמשך הקים עם אימא משק במושב כפר ורבורג.

אימא שלי, סבתא הדסה, עלתה לארץ עם משפחתה הציונית ביום 1 במאי 1933, כשהיתה בת 8. בבית בפולין דיברו עברית. כשהגיעה לארץ ידעה את השפה, אך עדיין הילדים לעגו לה כי דיברה בשפה מליצית, לדוגמא במקום להגיד "אני רוצה" אמרה "אני חפצה… " המשפחה נקלטה בהתחלה על ידי הדודה חיותה בוסל בדגניה. עברה משם לרעננה לתקופה, והתיישבה כחקלאים במשק במושב באר טוביה למשך כמה שנים. עם נישואיה לאבא, אימא למדה בחוות הלימוד בירושלים אצל רחל ינאית בן צבי, בהמשך השתלמה בגיזום עצים בנהלל, הדריכה תלמידות בכלכלת בית,  טיפחה בית וגינה מפוארת, מעורבת בחיי התרבות במושב, והייתה לולנית מצטיינת.

זיכרונותיי מכפר ורבור

הזיכרון הראשון שלי הוא מטקס הברית של אח שלי. הייתי בת שלוש, הייתי צמאה והמבוגרים היו עסוקים במסיבה. מצאתי ברז ושתיתי, רק שהסתבר בהמשך שהברז היה מחובר לחבית נפט … את כמות החלב שהשקו אותי כדי שאקיא, לא שכחתי עד היום.

רוב משחקי הילדות היו בחצר, אבא בנה לנו לול קטן עם חצר בו גידלנו תרנגולים אדומים, ברווזים וארנבות. החיות שגידלנו לימדו אותנו איך הברווזה דוגרת על הביצים שלה עד שבוקעים הברווזונים, לימדו אותנו מה זאת אחריות – איך לטפל בחיות, איך להאכיל אותן ועוד.

כל יום בשעה רבע לשלוש בצהריים התכנסנו סביב הרדיו, לפעמים הצטרפו חברים, כדי להקשיב לשידור של פינת הילד. הקשבנו לסיפור בהמשכים, למדנו שירים חדשים. שיחקנו בגולות,  דודס, קלאס, קפיצה בחבל.

בימי החורף שיחקנו בבית. היה לנו אוסף של מאות חיות קטנות מפלסטיק, היינו בונים שיירות על הרצפה ממוינות פעם לפי צבע, ופעם לפי שם החיה. מאחר ששלושתנו הילדים גרנו בחדר אחד, כל ערב נאלצנו לאסוף אותן כדי לפנות מקום לשלוש המיטות שלנו. עד שאחותי הגדולה גויסה לצבא לא הייתי נרדמת בלי להחזיק לה את היד. היינו מאוד חופשיים, היינו משוטטים ללא פחד ברחובות המושב ובשדות. בכל תחילת חודש אלול היינו נוסעים לשדות לחפש את החצב הראשון, ובכל אביב היינו מתחרים מי ימצא את הכלנית הפורחת הראשונה.

אבא היה מגדל בעצמו את האוכל לפרות. בנסיעות הארוכות לשדה עם עגלה וסוסה ששמה היה בובה, אבא היה מלמד אותנו שירים (מאוד אהב את שירי שושנה דמארי), היה מספר לנו סיפור בהמשכים, שהיה ממציא באותו רגע, הסיפור היה נמשך שבועות. היינו מרותקים לסיפורים, ובאותה הזדמנות היינו עוזרים לאבא בקציר של התירס או האספסת ובהעמסה על העגלה. עזרנו הרבה במשק, היה לנו לול עם תרנגולות מטילות, כל יום אחרי בית הספר היינו אוספים את הביצים, משקים ומאכילים את העגלים הקטנים.

בימי שלישי הייתה ספריית הקריאה נפתחת, תמיד הייתי ראשונה להגיע ולוקחת כמה ספרים לקריאה. לא הייתה טלוויזיה לא היו פלאפונים, והבידור הכי שאהבתי היה החברים, המשחקים והקריאה. אימא לימדה אותנו להכין בעצמנו לבן (סוג של מאכל חלבי), גבינה תוצרת בית, ריבה תוצרת בית, גלידה תוצרת בית, עוגות שמרים, גידול ירקות, שימורים מפירות הקיץ כדי שהיה לנו לאכול גם בחורף. אימא לימדה אותנו לסרוג ולרקום, הייתה תופרת לנו שמלות. בזמננו לא הייתה מכונת כביסה ואנחנו היינו עוזרות לאימא להרתיח את הכביסה בדוד שעמד על פרימוס. למרות שהחיים היו לא קלים, הייתה לנו ילדות מאושרת.

הזוית האישית

רותם: לסבתא, אני שמחה שבאת אלי לבית הספר והיית איתי בכל הפעילויות. מקווה שנהנית, אוהבת רותם.